אני לא מוכנה לעוף.

אני חושבת שמה שהחוק מקציב לי, מתאים לי בדיוק. ואולי אני התאמתי את עצמי לחוק, או שהחוק התאים עצמו אלי.

יש עולם עצום בחוץ. אני יודעת את זה, אני רואה את זה, אבל אני לא יודעת אם אני מבינה את זה.

אבל חלקים אצלי בראש מתחילים לאט לאט להתחבר, ותחושת הבטן אומרת שעוד שנה וארבעה חודשים אני כן אבין את זה. ואז, רק אז אהיה מוכנה.

אני יכולה לצאת היום לעולם. פיזית, נפשית, אני מסוגלת. יש לי תמיכה ויש לי רעיונות ושאיפות, תנתקו אותי מבית הספר ותגידו לי ללכת- אני אלך.

אבל אני משוכנעת שאני אהיה רק חצי ממה שאוכל להיות עוד שנה וארבעה חודשים. עוד שנה וארבעה חודשים אהיה מעולה. אצליח, אצליח לעוף.

השנה, אם תשברו לי את המסגרת, אצליח לרוץ. וגם לרוץ זה טוב, הרבה אנשים רצים כל חייהם.

אבל אני

אני רוצה לעוף.

ואני רוצה מכינה ואני רוצה צבא ואני רוצה דירת סטודנטים עלובה תוך כדי לימודים באוניברסיטה עלובה עם עבודה עלובה בצד.

ואחרי זה , או אולי תוך כדי, לפרוח. להצליח. באמת באמת להיות מה שאני רוצה להיות.

ושוב, אולי אני התאמתי את עצמי לחוק, או אולי החוק התאים עצמו אלי.

אני באמת מאמינה

שזה הכי נכון

לא אכפת לי שכל שנה באותו יום אני אכתוב כמעט את אותו פוסט על אותו בן אדם.

היום באה אלינו אמא שאיבדה את הבן שלה בפיגוע, ודיברה שעה רק עליו. היא הזכירה את הפיגוע רק בכמה מילים נלחשות. היא דיברה שעה וחצי על הילדות שלו, על האופי שלו, על השירים המצחיקים שהוא כתב בכיתה ו, על הציונות והדתיות שבו. היא דיברה יפה, לדעתי. ובסוף השעה וחצי האלה אמרת לי " היא יותר דיברה בשביל עצמה מאשר בישבילינו". אתה צודק לגמרי, אבל לדעתי זה דווקא טוב. זה טוב לה לדבר על זה, לראות שהיא לא לבד. היא מדברת ומספרת ומכירה לנו אותו, וככה היא יודעת שהוא לא ישכח. שלמרות שהוא אחד מהאלפים, הוא לא יישכח. כי אנחנו כמעט מכירים אותו.

כשאני אהיה גדולה, אני גם אלך, כל יום זיכרון לבית ספר שונה ואספר את הסיפור שלי. כי גם לי חשוב שיזכרו.

אני אכנס לכיתה, אני אהיה בסביבות גיל ה40, עם חולצה לבנה ומכנסיים שחורים ומדבקה על הצד השמאלי של החולצה. אני אתיישב מול כיתה של 30 ילדים, שייסתכלו עלי בחיוך מרחם ומשעומם. ואז אתחיל לספר . אני בהתחלה אגיד שאצלי, זה סיפור קצת שונה. אני בקושי זוכרת אותו, אני בקושי יודעת לתאר את האופי שלו. אני אחייך ואומר שהזיכרונות הן כולם מתמונות וסיפורים. אני אומר שסבא מת באינטיפדה השניה בשנת 2002. הוא נפטר בפיגוע, כשהלך לקנות מנת יום הולדת לאשיתו, סבתא שלי. הפיגוע היה במרכז העיר, והוא היחיד שנהרג. השם שלו חרוט על סלע בפינה קטנה ברחוב יפו בירושלים. אחר כך, אספר שהוא היה איש גדול. הוא עישן מיקטרת ושתה שוט של ערק כל בוקר. הוא רכב על אופניים עם מנהיגים גדולים של ישראל. הוא התחיל לצייר בגיל 70 כשאבא שלי קנה לו צבעי עיפרון, והספיק להגיע למוזיאון בפחות מעשר שנים. הוא רץ כל יום, ופעם הציל את סבתא שלי כשהיא החליקה מהמרפסת בשלג. בקידושים ובחגים הוא היה שר את הכתוב, והיה מצמרר את כולנו. הוא היה אבא אוהב ובן למשפחה גדולה, היו לו עוד תשעה אחים. היו לו הרבה כתמי עור, אבל הוא לא היה קירח. היה לו שיער מלא וקצת לבנבן. אני אסיים ויאמר שהפעם האחרונה שהמשפחה ראתה אותו הייתה כשנרדמתי על ברכיו אחרי ארוחת שישי. 

הוא לא היה איש ששינה את המדינה, אבל הוא גם לא היה סתם. הוא איש שצריך לזכור. 

וככה אבלה את כל ימי הזיכרון שלי. אני אהיה מהנשים המבוגרות שאתה אף פעם לא מבין מי הן ולמה הן נמצאות בטקס בבית ספר שלך.

ואני אחייך כי אני אדע שאני את שלי עשיתי, ושסבא מרוצה.

לכל תינוק יש פוטנציאל.

מי יודע עליו משהו ? אפילו את האופי שלו, את החיוכים שלו, הוא מחביא עמוק בתוך עצמו, ולא נותן לעולם להבין אותו.

אולי הוא יהיה רשע, ואולי הוא יהיה מלאך.

ויכול להיות שהוא גם ייצא הסלב הגדול הבא, או סופר חשוב מאוד.

וגם יכול להיות שהוא סתם יהיה עוד אחד. בעצם לא סתם. יכול להיות שהוא יהיה עוד אחד. עוד אדם שאני לא אשמע עליו אבל אני אדע שהוא איפה שהוא מתי שהוא נושם את האוויר שאני נושמת, וחיי את החיים שלו. 

אבל הוא לא.

כי הוא נולד על האדמה, ואף אחד לא טרח לנקות ממנו את הדם ולדאוג שהוא בריא.

והוא נשם אוויר מזוהם ולא אכל. הוא לא ינק.

אז הוא לא היה בריא ולא ינק. הוא עדיין שרד.

אבל איזה מין הישרדות זו ?

הישרדות ללא אהבה.

לא היה לו חום

לא היה לו מגע

האופי שלו נשאר חבוי בפנים לעד

כי אף אחד לא זכה לראות אותו

ואף אחד לא יזכה

התינוק פתח את עיניו לרגע אחד קצר, וסגר אותן מיד. הוא רצה לבכות, אבל ידע בתוכו שאסור לו להרעיש.

מאז אותו רגע הוא לא פתח את עיניו, וגם לא יפתח.

ועם המציאות של היום, אני לא בטוחה שהוא ירצה לפתוח אי פעם

פאזל אחד

קטן וכל כך קל

הרכבתי בשניה את השמיים ואת האדמה ודמות אחד שיושבת

והייתה לי חסרה חתיכה אחת, כדי להשלים את הכל.

החתיכה עם הפרח, הפרח הקטן הזה, הפרח הצהוב. הפרח שמצוייר על חתיכת קרטון זול, הוא היה כל כך חסר לי.

וחיפשתי מתחת למיטה ומתחת לארון, ופתחתי את המקרר ועליתי למרפסת, אבל הפרח לא היה שם.

אז נשארתי על המרפסת, הדלקתי סיגריה ובכיתי כל כך.

כי פרח כזה קטן, זה כל מה שחסר לי עכשיו.

הדבר שישלים את הכל, שיעשה את הכל ברור, אמיתי.

אני חושבת שכשכעסת עליו, על זה שהוא מתנהג כאילו אין לו ערך לחיים, לא הבנת משהו בעצמך.

אין לי מצלמה בתוך הראש שלו ואני לא יודעת מה הוא חושב, אבל מבחינתי, באמת אין ממש ערך לחיים.

לא במקום הזה, בעולם הזה, במיוחד בעיר הקטנה שלנו.

זה לא טבעי שכל פעם שאנחנו יוצאים מהבית, יש את הקול הזה מאחורי המוח שלנו שמזהיר אותנו, אולי יהיה פיגוע.

זה לא טבעי שהרכבת הקלה מלאה ביותר שוטרים מאשר חרדים.

זה לא טבעי שבודקים את התיק של ילדה בת חמש עשרה בכניסה לחנות, ומזמינים משטרה על מסמר שמוצאים בתיקה.

זה לא טבעי שהמדינה שלנו עומדת להתפורר.

ולא, אני לא ימנית ולא שמאלנית כי אי אפשר לקחת צד בעניין הזה.

לא בגיל הזה לפחות, ממש לא. אני לא מסכימה עם כל מה שהחברה שלנו עשתה בשנים האחרונות מערבים ולערבים, אבל המדינה שלי היא שלי. והיא הבית שלי והשפה שלי והאדמה שלי והטבע שלי. זה או אנחנו או הם, אני לא יודעת ולא רוצה לדעת מה עומד לקרות עוד כמה שבועות.

וברור, זה לא שחור ולבן. ויש עוד אפשרויות, ויש ויתורים, ואולי יש לי דעה של ילדה בת שלוש. אבל אני באמת מפחדת.