להמשיך לרדוף, גם אם זאת נהיית אובססיה?

לפני כמה חודשים אובחנתי

רק להגיד את זה גורם לי להישמע כל כך משוגעת מדי. כן, פשוט משוגעת מדי.

אבל אני לא

כי כשאני מחייכת, אני מחייכת. עם השיניים והחצי גומה בצד ימין והעיניים נעצמות קצת ושמח לי בפנים.

הכל משתנה כשאני עצובה

"זה לא קשור נעמי. חצי קופסא ביום לא עוזרת לכלום. גם לדיכאון, יכולות להספיק לך ארבע סיגריות ביום ואני מבטיח לך שהכל יעבור ותהיי מאושרת"

נחמד שאתה מבטיח, באמת נורא נחמד. ונחמד שאת אומרת לי שאני סתם, סתם לא יודעת ליהנות מהחיים. שאני מוקפת אנשים ואני רק צריכה למצוא את נקודת האור הקטנה הזאת בכל רגע, ואז אני לא אהיה עצובה, בכלל לא.

אבל את מבינה שאני שוברת את הרגליים והידיים בניסיון לחפור איזה בור קטן שיוביל אותי לנקודת אור אחת כזאת? מספיקה לי אחת ביום. נקודת אור אחת ביום, אבל גם היא חבויה מעיני ואני משתגעת רק מהניסיון למצוא אותה.

זה לא קל, וזה לא אני. אני לא מחליטה מה אני, אני לא מחליטה מה אני מרגישה עכשיו. אתה לא צריך להתייחס אלי כמו ילדה מאובחנת ומפגרת בישביל שאני יהיה יותר בסדר. זה לא עובד ככה, בכלל לא.

תתייחס אלי כרגיל. תגדגד אותי לפעים עם הבדיחות השנונות שלך ותקשיב לי לפעמים, פשוט תקשיב. אתה לא מבין כמה זה משמח. זה יעבור, התקופה הזאת, תקופות משתנות, אני משתנה בהתאם אליהן. ודיכאון זה לא לחיים, אז אל תוותר עלי.

להשתעל ולהשתעל

רק להוציא את הכל מהגוף, את כל העשן

אבל עזבו רגע את העשן, הוא כל כך שולי בכל הסיפור הזה.

אני מנסה להוציא הכל

ועם כל שיעול זה נדחק רק פנימה, אל תוך הבטן, יורד אל  הרגליים ומסתחרר לי בגוף.

אני משתעלת כל הזמן, במיוחד כשאני ישנה. כשאני חולמת סיוטים מציאותיים דמיוניים כל כך, ומנסה לצאת החוצה, אני משתעלת. ואני קמה, אבל לסיוט המציאותי שלי. שהוא רק מציאות, ללא דמיון. המוח חי אך רדום, ואני חיה משיעול לשיעול, מאכזבה לאכזבה. אני לא מצליחה ליהנות ולנצל את השלווה הזאת. אם בתולדות אומנות לימדו שהצבע הירוק וקומפוזיציית הטבע מביאה איתה תחושת רוגע, אצלי זה הפוך.

אני כל כך לחוצה וכל כך עצובה

וכשאני מחייכת אני שותקת, רק מחייכת בשביל לרצות לחייך

אז אני אמשיך להשתעל, ואולי חיוך אמיתי ייצא

אבל הזקן באוטובוס צועק עלי שזה חוצפה להתשעל ככה, אני אדביק עוד את כולם.

ואולי

אם ידבקו

אני לא יהיה לבד כאן יותר.

 " I have given Truman the chance to lead a normal life. The world, the place you live in, is the sick place. "

זה המצב הזה שכל אדם שעובר לידך גורם לך צמרמורת ופחד. זה המצב הזה שכל אורות מהמהבים מקפיצים לך את הלב, ואת מזיעה וכל כך דואגת. המצב בו כל שיחה מחושבת כל כך טוב במוח שלך, כשכל מילה גורלית. המצב הזה שהחלומות שלך כל כך מעורבים במציאות שהם הופכים להיות המציאות עצמה, והמציאות היא סתם עוד רגע חולף ונשכח. את לא באמת יודעת מי איתך ומי מזייף אהבה ורגשות, ומי היה מחליף אותך בחופש או בכסף.

זה מצב מזדיין, אבל זה היה כל כך שווה את זה.

ארבעה חודשים זאת כבר תקופה. תקופה מהחיים, תקופה מהאופי, תקופה מהחשיבה. זאת תקופה כל כך מדהימה, ואני לא מאמינה שזה כבר ארבעה חודשים, וכל פעם שאנחנו מתנשקים זה מרגיש לי כמו הנשיקה הראשונה

עוד יש לי פרפרים בבטן כשאתה מתקשר

היא ישבה בפינה.

ממש רגע לפני זה הייתה מרכז הערב. כל הדמויות דיברו איתה, רצו חלק ממנה, הקשיבו לה בכליון עיניים

ועכשיו היא ישבה, מקופלת לתוך עצמה.

כי ברגע ההוא שעמדה שם והרגישה על גג העולם, הבינה שהן לא מקשיבות לה, כל הדמויות האלה.

זה רק המקום שעמדה בו, החיצוניות שלה. זה מה שמשך אותם כל כך. היא קלטה שברגע שתרד, תחליף אותה מלכה אחרת. תתפוס מיד את מקומה. הדמויות ייתהו לרגע מה קרה, ואז יעריצו את המלכה החדשה. יישכחו הכל, אתת כל עברם, ויעריצו את העליונות החדשה שעומדת מולם.

וכך קרה. שניה אחת עמדה על הבמה ומסביבה ידיים שנשלחות אליה בהערצה, ושניה אחרת התקופפה וזחלה בין הרגליים הלבנות של הדמויות.

היא הגיעה לפינה בקצה החדר, וצפתה איך בין רגע עלתה מלכה אחרת. יותר יפה, יותר מושכת, יותר קריזמטית. כל הדמויות מיד העריצו אותה, אך היא, היא ישבה בפינה והקשיבה לדבריה של המלכה החדשה.

שטויות. מה שאמרה היו פשוט שטויות. היא מלמלה וצעקה ושרה, בצורה נורא יפה כמובן, אך שטויות.

'ואולי גם מה שאני דברתי היה שטויות בעיני המלכה הקודמת?' תהתה לעצמה, מקופלת בפינה קרירה

ולפתע שמה לב, שבפינה מולה, ממש בקצה השני של החדר, ישבה המלכה הקודמת, זאת ששלטה לפניה. היא נראתה כה חלשה, חסרת אונים. מרחוק היה אפשר לראות סימני על הידיים שלה, וכמה מזרקים שפוכים על הרצפה, חצי ריקים, חצי מלאים, חצי מזוהמים, חצי טהורים.

המלכה הקודמת הרימה עיניים וצפתה בה. ואף שישבה כה רחוק ממנה, היא הרגישה כאילו המלכה הקודמת יושבת פה לידה, ולוחשת לה באוזן 'זהו. בישבילך, זה פשוט.. זהו. ברוכים הבאים לעולם האמיתי'. ואולי, רק אולי, העולם האמיתי יותר טוב.

'מספיק לי לדעת שבסוף, אני איתך, ונוכל להירדם ביחד.'

איך שהוא, הכל אפלו הרבה יותר טוב מההתחלה של הקשר הזה.

שלושה חודשים? זה רק ההתחלה.