אני מניחה שעד היום לא מת מישהו שהייתי באמת קרובה אליו.

אני מניחה שעד היום גם לא הבנתי מה זה כשמת מישהו שקרוב אלי.

ואם יש משהו שאנשים לא מבינים, זה שעדי הייתה לא סתם סבתא. לא הסבתא שאתה רואה פעם בשבוע או בחודש לארוחה משפחתית ושאתה לא כל כך אוהב את המתנות שהיא מביאה ואת האודם הבורדו שהיא מנשקת איתו ואת החיוך שהיא מחייכת אליך כשאתה נכנס לבית עמוס המאכלים שלה.

עדי הייתה סבתא-דודה-אמא-חברה. היא הייתה חלק ממני ומכל מי שחי בבית הזה. לא היה יום אחד שלא הייתי חוזרת הביתה מבית ספר והיא הייתה צועקת מהמטבח "מי זה?" והייתי צורחת "נעמי!" והיא הייתה צועקת "מה?" והייתי רצה למטבח ואומרת "נעמי" ואז היא הייתה אומרת "אוי נעמיקי בואי רגע תפתחי לי את הבקבוק ותרתיחי את המים, אמא רוצה קפה וצריך להעיר אותה ובאמת שהייתי עושה את זה בעצמי אבל אין לי כוחות.". ובלי שום בעיה הייתי מרתיחה מים ופותחת לה בקבוק ויושבת איתה כמה דקות. ואז הייתי הולכת ומסתובבת בבית והיא הייתה צועקת לי הערות כמו "איזה יפיפיה את!" או "איך את משתמשת בפלאפון המשוכלל הזה?" או "את צריכה קצת כסף ? בואי בואי יש לי בארנק מלא שקלים שאני לא צריכה."

ואני חושבת שעד עכשיו אני לא מעכלת שהיא כבר לא תשב במטבח וכבר לא תופיע בסלון ב8 בערב ותגיד שהיא "יצאה לטיול מהמטבח" ולא תתלונן על הנזילה בבית שלה ולא תגיד לי "אויש אויש הציור הזה מדהים".

כי היא פשוט לא כאן.

מה זה אומר בכלל?

מה זה אומר?

היא הייתה בבית החולים בשבועיים האחרונים. כל מי שהכיר אותה חשב שזה נס שהיא הגיעה עד גיל 83, כי היא הייתה כל כך לא בריאה כל חייה. הייתה לה גיבנת גדולה, היה לה לחץ דם גבוה, דלקות ריאות פה ושם. אבל היא תמיד הייתה ככה, זה מה שחשבתי כל הזמן. אז למה שזה יהיה גרוע יותר? היא פשוט תמיד תישאר לא בריאה וזה סוף הסיפור. אבל אז, היה את השבץ המוחי, ממש לפני שבועיים. מאז המצב רק התדרדר, ואמא התקשרה אתמול ואמרה לנו "אני מציעה שמי שרוצה שיבוא עכשיו, להיפרד ממנה. יש לנו תחושה שהיא עומדת ללכת בקרוב"

ואף אחד מהאחים לא רוצה וכולם סירבו בתוקף, אבל אני החלטתי שאני חייבת. אז הלכתי, והפעם, לעומת השבועות האחרונים, הצלחתי להקרב אליה, ללטף אותה ולנשק אותה. רק חבל שהפעם היא הייתה חסרת הכרה, ונשמה בכבדות. 

היא מתה הבוקר ב8, תוך כדי ששתי הבנות שלה מנשקות אותה, כל אחת בכל לחי. היא מתה בשלוה, בלי לדעת שהיא מתה.

והיא ניצחה את כולנו. עדי ניצחה את העולם. האישה הכי לא בריאה שהכרתי, הצליחה להגיע לגיל 83 בלי ללכת עם מקל, בלי כיסא גלגלים, בלי פיליפינית, בלי לקחת את כל הכדורים שהיא הייתה צריכה לקחת.

היא ניצחה את כולנו, ואני אוהבת אותה כל כך

ואולי כל השנים האלה, שהרגשתי כל כך מלאה, בעצם הייתי ריקה מאוד.

לא. לא אולי. בטוח.

בטוח כל השנים האלה הייתי ריקה מאוד.

רדפתי אחרי אנשים שרצו שארדוף אחריהם, ניסיתי להרים חיוך על פנים של אנשים שרצו לראות אותי בוכה.

התקשרתי ונלחצתי ואהבתי ובכיתי בשביל כולם. וכולם לא התקשרו ונלחצו ואהבו ובכו בשבילי.

אבל המירוץ הזה אחרי הבלתי יאומן, אחרי הרצון הזה שכולם סביבי יהיו שמחים ויאהבו אותי, נגמר. ואין בו מנצחים בכלל.

אני הפסדתי בזה, ואני חושבת שגם הם. לגמרי.

אני שוכבת עכשיו שבורה על האדמה, מתנשמת ומזיעה, ומגעיל לי ורע לי כי סיימתי את המירוץ. סיימתי עם זה לגמרי.

נגמלתי

נגמלתי מהפייסבוק שהכריח אותי לראות באופק היום יומי שלי אנשים שעשו לי שחור בעיניים

נגמלתי מהשיחות היומיות הדואגות לאנשים ששיתפו אותי רק בשביל לדרוך עלי אחרי זה

נגמלתי מהכל

וכן. אומנם אני עכשיו עוד קצת שרועה על האדמה, אני עוד זקוקה לקצת מים, זקוקה לעוד קצת זמן.

אבל זה משתפר, וזה משתפר לטובתי.

ואתה בא ואתה מושיט לי יד, ועוזר לי לקום. ואתה מנער את האבק והלכלוך מהבגדים שלי ומוביל אותי ישר למקלחת.

אני נקייה שוב, אני קצת יותר טהורה.

אמא אמרה לי היום שאנשים שמכירים את הסיפור שלה ושל אבא תוהים איך היא עדיין בקשר טוב איתו.

איך היא לא התנתקה ממנו לגמרי. ומה היא עונה ? היא הכירה אותו מגיל 17. כן, בשנים האחרונות הוא עשה לה רע, אבל לפני זה הוא עשה לה כל כך טוב.

ואיך התבטא, הטוב הזה? הוא שינה בה את הדברים הדפוקים שהיו מושרשים בה. הוא לקח פלייר והוציא אותם בכח, בשבילה. ועד היום היא חייבת לו על זה.

אני כן מסכימה ששינית אותי.

חלק אומרים שממש מקצה לקצה.

אבל זה ששינית אותי לא אומר שאני עיוורת. אני רואה מה קורה, אני מקשיבה לך. ואתה כנה איתי, ואתה רוצה בטובתי.

אז אני מרשה לך לשנות אותי, אני חושבת שזה הדבר הכי חיובי שיש.

לפני שנתיים לא ראיתי באיזה חרא אני נמצאת.

באותו רגע הסתכלתי לצדדים והייתי יכולה להישבע שהעולם מואר ומלא עננים.

אבל לקחת אותי וניערת אותי לגמרי. 

ואני מודה לך כל כך על הכל

לא אכפת לי שכל שנה באותו יום אני אכתוב כמעט את אותו פוסט על אותו בן אדם.

היום באה אלינו אמא שאיבדה את הבן שלה בפיגוע, ודיברה שעה רק עליו. היא הזכירה את הפיגוע רק בכמה מילים נלחשות. היא דיברה שעה וחצי על הילדות שלו, על האופי שלו, על השירים המצחיקים שהוא כתב בכיתה ו, על הציונות והדתיות שבו. היא דיברה יפה, לדעתי. ובסוף השעה וחצי האלה אמרת לי " היא יותר דיברה בשביל עצמה מאשר בישבילינו". אתה צודק לגמרי, אבל לדעתי זה דווקא טוב. זה טוב לה לדבר על זה, לראות שהיא לא לבד. היא מדברת ומספרת ומכירה לנו אותו, וככה היא יודעת שהוא לא ישכח. שלמרות שהוא אחד מהאלפים, הוא לא יישכח. כי אנחנו כמעט מכירים אותו.

כשאני אהיה גדולה, אני גם אלך, כל יום זיכרון לבית ספר שונה ואספר את הסיפור שלי. כי גם לי חשוב שיזכרו.

אני אכנס לכיתה, אני אהיה בסביבות גיל ה40, עם חולצה לבנה ומכנסיים שחורים ומדבקה על הצד השמאלי של החולצה. אני אתיישב מול כיתה של 30 ילדים, שייסתכלו עלי בחיוך מרחם ומשעומם. ואז אתחיל לספר . אני בהתחלה אגיד שאצלי, זה סיפור קצת שונה. אני בקושי זוכרת אותו, אני בקושי יודעת לתאר את האופי שלו. אני אחייך ואומר שהזיכרונות הן כולם מתמונות וסיפורים. אני אומר שסבא מת באינטיפדה השניה בשנת 2002. הוא נפטר בפיגוע, כשהלך לקנות מנת יום הולדת לאשיתו, סבתא שלי. הפיגוע היה במרכז העיר, והוא היחיד שנהרג. השם שלו חרוט על סלע בפינה קטנה ברחוב יפו בירושלים. אחר כך, אספר שהוא היה איש גדול. הוא עישן מיקטרת ושתה שוט של ערק כל בוקר. הוא רכב על אופניים עם מנהיגים גדולים של ישראל. הוא התחיל לצייר בגיל 70 כשאבא שלי קנה לו צבעי עיפרון, והספיק להגיע למוזיאון בפחות מעשר שנים. הוא רץ כל יום, ופעם הציל את סבתא שלי כשהיא החליקה מהמרפסת בשלג. בקידושים ובחגים הוא היה שר את הכתוב, והיה מצמרר את כולנו. הוא היה אבא אוהב ובן למשפחה גדולה, היו לו עוד תשעה אחים. היו לו הרבה כתמי עור, אבל הוא לא היה קירח. היה לו שיער מלא וקצת לבנבן. אני אסיים ויאמר שהפעם האחרונה שהמשפחה ראתה אותו הייתה כשנרדמתי על ברכיו אחרי ארוחת שישי. 

הוא לא היה איש ששינה את המדינה, אבל הוא גם לא היה סתם. הוא איש שצריך לזכור. 

וככה אבלה את כל ימי הזיכרון שלי. אני אהיה מהנשים המבוגרות שאתה אף פעם לא מבין מי הן ולמה הן נמצאות בטקס בבית ספר שלך.

ואני אחייך כי אני אדע שאני את שלי עשיתי, ושסבא מרוצה.

הוא היה אדם של חיבוקים.

הוא היה נורא חכם, נורא נורא יפה, הוא היה משכיל ונחמד. אבל יותר מהכל

היא זוכרת שכל יום שישי הייתה עולה במדרגות לבית שלהם

והוא היה עומד למעלה

מקולח, מסורק, עומד ונותן לה חיבוק

וזה היה חיבוק שהשכיח הכל

השכיח את העבודה ואת הבעיות עם הילדים

הוא השכיח לה את כל הצרות שבעולם

החיבוק הזה היה התמכרות שלה, כל שבוע הוא החזיק אותה

ואז הוא הלך.

הלך בקול של דממה דקה.

ולא חזר

והיא

היא נשארה עם הבעיות והצרות והעבודה והילדים, ולא היה לה את החיבוק הזה

ויום שישי אחד, אחרי שנתיים, היה קר מאוד בחוץ

והיה לה רע

והיא רצה במדרגות ושחכה שהוא כבר לא שם

אז כל הגוף שלה התרגש והיא ידעה שהיא תקבל את החיבוק שלה היום.

אבל אף אחד לא עמד שם, בקצה המדרגות, מקולח, מסורק. אף אחד לא היה שם בשביל שהיא תקבל את החיבוק שלה.

http://www.inn.co.il/News/News.aspx/18518

עשר שנים מאז הפיגוע. כל ט"ו בשבת, אנחנו יושבים ובוכים על הקבר.

פנחס טוקטלי, ת.נ.צ.ב.ה , היחיד שנפתר מהפיגוע. היחיד.