אני חושבת שאצליח לבד. ואולי אני מכריחה את עצמי לכתוב את המילים האלו בשביל להרגיש ככה, אבל עדיין, יש בי סוג של ביטחון. שגם אם הכל ייגמר, בין אם בצורה טובה ובין אם בצורה גרועה, אני אתמודד ואצליח. ואני מקווה שכלום לא יקרה אבל אני רוצה להיות מציאותית. ובשביל להיות מציאותית אני כותבת את המילים האלו כאן ומנסה לשכנע את עצמי. יהיה בסדר, באמת. אני ילדה גדולה. ואם לא יהיה בסדר לרגע, אחר כך הכל יסתדר. כל מה שאני צריכה לעשות עכשיו זה להכינס למיטה. באמת, זה הכל. המסדרון לא ארוך, סך הכל המיטה שלי מאד קרובה אלי. רק כמה צעדים מהמטבח לחדר ולמיטה ואני ארדם והכל ישכח. כי הרי אני עייפה נורא וכבר שתיתי יין וצחצחתי שיניים. אין סיבה שלא ארדם ואצלול לעולם קצת טוב יותר, חסר דאגות. חסר דאגות כמו שהיה כשהייתי בת חמש. אז בעצם אני מונעת מעצמי כרגע את הטוב ביותר, ואני לא ממש מבינה למה. אני מכריחה את עצמי לשבת כאן ולכתוב את השורות האלו כאילו כמו סוג של מבחן, לראות אם אני אסגור את המחשב, אנשום רגע ובאמת אאמין בכל מה שכתבתי כאן. אני אצליח לבד, באמת. אני מאמינה בזה

אולי

אני בטשטוש כזה כבר המון זמן.

אולי זה בגלל שאני כבר לא אוכלת הרבה, אולי זה בגלל שאני מאוהבת כבר כל כך הרבה זמן.

אבל החיים פשוט עוברים לידי ואני לא מייחסת לדברים חשובים משמעות.

בגלל זה אני גם שוכחת הרבה אירועים. לאחרים הם היו חשובים, ולי לא.

ובגלל זה גם קורה ההפך. אני מייחסת חשיבות עצומה לדברים כל כך קטנים, שייתכן והצד השני בכלל לא שם לב שקרו.

אני יוצאת 

ואני חוזרת הביתה

וזה מוזר, כי הרגע יצאתי

אבל אני באותו מצב בדיוק בו הייתי לפני שיצאתי

כאילו היציאה

והשתיה

וההתרחשויות

לא שינו לי כלל

כי זה לא היה חשוב בכלל. ובוקר אחרי, לא בגלל האלכוהול, אני אשכח כל מה שהיה ולא אחשוב על זה לרגע. כי זה כלל לא חשוב. ואולי ההיא שפגשתי ביציאה ולא ראיתי אותה הרבה זמן לפני כן תחשוב על היציאה הזאת עוד ימים רבים, ותתגעגע אלי ותשמח שראתה אותי, אבל אני לא אתן לזה כל חשיבות. משום מה.

זה תמיד היה כך אצלי, ואני מניחה שתמיד אהיה.

אני רואה אותו כל בוקר. ובלי זה קשה לי. אני לא תלויה בו אבל אני כל כך אוהבת אותו. אבל כשעוברות השעות אני כבר אשכח שראיתי אותו בבוקר. ואני אשכח ממה שדיברנו, עד שהוא יעלה את זה שוב על הפרק. אני כאילו חיה מסצנה לסצנה. כמו בסרט.

חותכים, יש חצי שניה שחורה, ועוברים למקום אחר. ככה אני מרגישה בזמן האחרון, ואולי בעצם כך הרגשתי תמיד, אני לא יודעת אם זה ככה כי אני פשוט

לא זוכרת

אני מניחה שעד היום לא מת מישהו שהייתי באמת קרובה אליו.

אני מניחה שעד היום גם לא הבנתי מה זה כשמת מישהו שקרוב אלי.

ואם יש משהו שאנשים לא מבינים, זה שעדי הייתה לא סתם סבתא. לא הסבתא שאתה רואה פעם בשבוע או בחודש לארוחה משפחתית ושאתה לא כל כך אוהב את המתנות שהיא מביאה ואת האודם הבורדו שהיא מנשקת איתו ואת החיוך שהיא מחייכת אליך כשאתה נכנס לבית עמוס המאכלים שלה.

עדי הייתה סבתא-דודה-אמא-חברה. היא הייתה חלק ממני ומכל מי שחי בבית הזה. לא היה יום אחד שלא הייתי חוזרת הביתה מבית ספר והיא הייתה צועקת מהמטבח "מי זה?" והייתי צורחת "נעמי!" והיא הייתה צועקת "מה?" והייתי רצה למטבח ואומרת "נעמי" ואז היא הייתה אומרת "אוי נעמיקי בואי רגע תפתחי לי את הבקבוק ותרתיחי את המים, אמא רוצה קפה וצריך להעיר אותה ובאמת שהייתי עושה את זה בעצמי אבל אין לי כוחות.". ובלי שום בעיה הייתי מרתיחה מים ופותחת לה בקבוק ויושבת איתה כמה דקות. ואז הייתי הולכת ומסתובבת בבית והיא הייתה צועקת לי הערות כמו "איזה יפיפיה את!" או "איך את משתמשת בפלאפון המשוכלל הזה?" או "את צריכה קצת כסף ? בואי בואי יש לי בארנק מלא שקלים שאני לא צריכה."

ואני חושבת שעד עכשיו אני לא מעכלת שהיא כבר לא תשב במטבח וכבר לא תופיע בסלון ב8 בערב ותגיד שהיא "יצאה לטיול מהמטבח" ולא תתלונן על הנזילה בבית שלה ולא תגיד לי "אויש אויש הציור הזה מדהים".

כי היא פשוט לא כאן.

מה זה אומר בכלל?

מה זה אומר?

היא הייתה בבית החולים בשבועיים האחרונים. כל מי שהכיר אותה חשב שזה נס שהיא הגיעה עד גיל 83, כי היא הייתה כל כך לא בריאה כל חייה. הייתה לה גיבנת גדולה, היה לה לחץ דם גבוה, דלקות ריאות פה ושם. אבל היא תמיד הייתה ככה, זה מה שחשבתי כל הזמן. אז למה שזה יהיה גרוע יותר? היא פשוט תמיד תישאר לא בריאה וזה סוף הסיפור. אבל אז, היה את השבץ המוחי, ממש לפני שבועיים. מאז המצב רק התדרדר, ואמא התקשרה אתמול ואמרה לנו "אני מציעה שמי שרוצה שיבוא עכשיו, להיפרד ממנה. יש לנו תחושה שהיא עומדת ללכת בקרוב"

ואף אחד מהאחים לא רוצה וכולם סירבו בתוקף, אבל אני החלטתי שאני חייבת. אז הלכתי, והפעם, לעומת השבועות האחרונים, הצלחתי להקרב אליה, ללטף אותה ולנשק אותה. רק חבל שהפעם היא הייתה חסרת הכרה, ונשמה בכבדות. 

היא מתה הבוקר ב8, תוך כדי ששתי הבנות שלה מנשקות אותה, כל אחת בכל לחי. היא מתה בשלוה, בלי לדעת שהיא מתה.

והיא ניצחה את כולנו. עדי ניצחה את העולם. האישה הכי לא בריאה שהכרתי, הצליחה להגיע לגיל 83 בלי ללכת עם מקל, בלי כיסא גלגלים, בלי פיליפינית, בלי לקחת את כל הכדורים שהיא הייתה צריכה לקחת.

היא ניצחה את כולנו, ואני אוהבת אותה כל כך

המרחק בינינו הרגיש הרבה יותר גדול מאשר מרחק של שתי שכונות.

רציתי לקבור את עצמי בתוך השמיכה.

הנה שוב אני חוזרת לימים המגעילים שאני בוכה מכל שטות.

מזגתי לעצמי כוס יין והרגשתי עצמי קצת משוחררת, קצת לבד.

זה הרגיש ממש נפלא לרגע.

רק אני שם.

אבא בתל אביב ואחים בצבא ורות בשיעור ואני כאן.

ואני עצמאית. ואני לא קטנה בכלל ואני בבית לבד.

ואני שותה כוס יין.

אבל ההרגשה הטובה הזאת עברה בין רגע ונרקמה לה לאט לאט בחזרה המרירות של היום האפל הזה.

שלחתי לך הודעה כי ידעתי שאם אתקשר לא תענה.

ולא ענית.

וידעתי שראית ולא ענית.

כבר מזמן שחכתי על מה רבנו, אבל זה ממש לא שינה לי באותו רגע. כי מה שזכרתי זה שאנחנו רבנו ואתה לא עונה להודעה ואני בבית לבד עם כוס יין ויש לי בחילה.

הרגשתי לרגע כאילו אני בשפל. כאילו אני מתחת לאדמה, צועקת וצועקת, והקול שלי משתלב עם האספלט ונבלע בו כך שמעלי מתהלכים אנשים בלי שום מושג מה קורה בעולם התחתון.

הרגשתי שיש לי הכי הרבה צרות בעולם.

וידעתי שגם אתה מרגיש ככה.

ואז שמעתי את האזעקה.

פעימות לב

"הלו?"

"אני אוהבת אותך"

"אני אוהב אותך מאוד"

ישראל גורמת לך להבין כמה הבעיות שאתה מתעסק בהן הן התפל, וכמה חשוב להיות ביחד.

מלא זמן רציתי לכתוב את זה. כבר הרבה זמן לא כתבתי כאן משהו שלא קרה במציאות. זה כיף לפעמים השראה מאקטואליה