אני בטשטוש כזה כבר המון זמן.

אולי זה בגלל שאני כבר לא אוכלת הרבה, אולי זה בגלל שאני מאוהבת כבר כל כך הרבה זמן.

אבל החיים פשוט עוברים לידי ואני לא מייחסת לדברים חשובים משמעות.

בגלל זה אני גם שוכחת הרבה אירועים. לאחרים הם היו חשובים, ולי לא.

ובגלל זה גם קורה ההפך. אני מייחסת חשיבות עצומה לדברים כל כך קטנים, שייתכן והצד השני בכלל לא שם לב שקרו.

אני יוצאת 

ואני חוזרת הביתה

וזה מוזר, כי הרגע יצאתי

אבל אני באותו מצב בדיוק בו הייתי לפני שיצאתי

כאילו היציאה

והשתיה

וההתרחשויות

לא שינו לי כלל

כי זה לא היה חשוב בכלל. ובוקר אחרי, לא בגלל האלכוהול, אני אשכח כל מה שהיה ולא אחשוב על זה לרגע. כי זה כלל לא חשוב. ואולי ההיא שפגשתי ביציאה ולא ראיתי אותה הרבה זמן לפני כן תחשוב על היציאה הזאת עוד ימים רבים, ותתגעגע אלי ותשמח שראתה אותי, אבל אני לא אתן לזה כל חשיבות. משום מה.

זה תמיד היה כך אצלי, ואני מניחה שתמיד אהיה.

אני רואה אותו כל בוקר. ובלי זה קשה לי. אני לא תלויה בו אבל אני כל כך אוהבת אותו. אבל כשעוברות השעות אני כבר אשכח שראיתי אותו בבוקר. ואני אשכח ממה שדיברנו, עד שהוא יעלה את זה שוב על הפרק. אני כאילו חיה מסצנה לסצנה. כמו בסרט.

חותכים, יש חצי שניה שחורה, ועוברים למקום אחר. ככה אני מרגישה בזמן האחרון, ואולי בעצם כך הרגשתי תמיד, אני לא יודעת אם זה ככה כי אני פשוט

לא זוכרת

אני לא מוכנה לעוף.

אני חושבת שמה שהחוק מקציב לי, מתאים לי בדיוק. ואולי אני התאמתי את עצמי לחוק, או שהחוק התאים עצמו אלי.

יש עולם עצום בחוץ. אני יודעת את זה, אני רואה את זה, אבל אני לא יודעת אם אני מבינה את זה.

אבל חלקים אצלי בראש מתחילים לאט לאט להתחבר, ותחושת הבטן אומרת שעוד שנה וארבעה חודשים אני כן אבין את זה. ואז, רק אז אהיה מוכנה.

אני יכולה לצאת היום לעולם. פיזית, נפשית, אני מסוגלת. יש לי תמיכה ויש לי רעיונות ושאיפות, תנתקו אותי מבית הספר ותגידו לי ללכת- אני אלך.

אבל אני משוכנעת שאני אהיה רק חצי ממה שאוכל להיות עוד שנה וארבעה חודשים. עוד שנה וארבעה חודשים אהיה מעולה. אצליח, אצליח לעוף.

השנה, אם תשברו לי את המסגרת, אצליח לרוץ. וגם לרוץ זה טוב, הרבה אנשים רצים כל חייהם.

אבל אני

אני רוצה לעוף.

ואני רוצה מכינה ואני רוצה צבא ואני רוצה דירת סטודנטים עלובה תוך כדי לימודים באוניברסיטה עלובה עם עבודה עלובה בצד.

ואחרי זה , או אולי תוך כדי, לפרוח. להצליח. באמת באמת להיות מה שאני רוצה להיות.

ושוב, אולי אני התאמתי את עצמי לחוק, או אולי החוק התאים עצמו אלי.

אני באמת מאמינה

שזה הכי נכון

הם עומדים בצד וצועקים עלי

"את בודדה!" הם צוחקים "אין לך אף אחד."

אבל הם לא מבינים דברים כל כך חשובים, שכל כך חשוב שהבנתי ואם לא הייתי מבינה לא הייתי אני. הם לא מבינים שאני מעדיפה לשבת בבית ולקרוא ספר מאשר להתמרח בעיר על וודקה ולהצטלם ולעלות לעמוד. אולי זה כיף לאנשים, ויופי שכיף להם. כיף זה טוב, ואני מעריכה אנשים שכיף להם. אבל לי זה לא כיף. לי כיף לקרוא ספר. לי כיף לקרוא ספר מאשר לשבת עם חבורת בנות שלא באמת אוהבות אותי, ולדבר על דברים שלא באמת מעניינים אותי ולרכל על אנשים שלא באמת מגיע להם. הספר שלי לא עושה רע לאף אחד, במיוחד לא לי. אני מעדיפה לקרוא ספר. אני מעדיפה לקרוא ספר מאשר לחפש כל יום מקום חדש להשתרע בו עד 4 בבוקר. ושוב, יש אנשים שזה טוב להם ככה. וטוב זה טוב, אני שמחה שטוב להם. אבל לי זה לא טוב. לי טוב לקרוא ספר בבית. 

אז אל תקראו לי בודדה

כי מצאתי את המקום שלי

ומצאתי את האנשים שלי

ואולי הגיל והזמן והיום והשעה לא מתאימים לכם

אבל תלכו להזדיין

כי לי זה מתאים וטוב לי

טוב לי עם הספר וטוב לי גם עם מישהו אחד בחיי.

כי האנשים שאני שומרת אלי קרוב ממלאים אותי, כמו שאותכם ממלאות אלף יציאות מטורפות לעיר.

ואולי כל השנים האלה, שהרגשתי כל כך מלאה, בעצם הייתי ריקה מאוד.

לא. לא אולי. בטוח.

בטוח כל השנים האלה הייתי ריקה מאוד.

רדפתי אחרי אנשים שרצו שארדוף אחריהם, ניסיתי להרים חיוך על פנים של אנשים שרצו לראות אותי בוכה.

התקשרתי ונלחצתי ואהבתי ובכיתי בשביל כולם. וכולם לא התקשרו ונלחצו ואהבו ובכו בשבילי.

אבל המירוץ הזה אחרי הבלתי יאומן, אחרי הרצון הזה שכולם סביבי יהיו שמחים ויאהבו אותי, נגמר. ואין בו מנצחים בכלל.

אני הפסדתי בזה, ואני חושבת שגם הם. לגמרי.

אני שוכבת עכשיו שבורה על האדמה, מתנשמת ומזיעה, ומגעיל לי ורע לי כי סיימתי את המירוץ. סיימתי עם זה לגמרי.

נגמלתי

נגמלתי מהפייסבוק שהכריח אותי לראות באופק היום יומי שלי אנשים שעשו לי שחור בעיניים

נגמלתי מהשיחות היומיות הדואגות לאנשים ששיתפו אותי רק בשביל לדרוך עלי אחרי זה

נגמלתי מהכל

וכן. אומנם אני עכשיו עוד קצת שרועה על האדמה, אני עוד זקוקה לקצת מים, זקוקה לעוד קצת זמן.

אבל זה משתפר, וזה משתפר לטובתי.

ואתה בא ואתה מושיט לי יד, ועוזר לי לקום. ואתה מנער את האבק והלכלוך מהבגדים שלי ומוביל אותי ישר למקלחת.

אני נקייה שוב, אני קצת יותר טהורה.

אמא אמרה לי היום שאנשים שמכירים את הסיפור שלה ושל אבא תוהים איך היא עדיין בקשר טוב איתו.

איך היא לא התנתקה ממנו לגמרי. ומה היא עונה ? היא הכירה אותו מגיל 17. כן, בשנים האחרונות הוא עשה לה רע, אבל לפני זה הוא עשה לה כל כך טוב.

ואיך התבטא, הטוב הזה? הוא שינה בה את הדברים הדפוקים שהיו מושרשים בה. הוא לקח פלייר והוציא אותם בכח, בשבילה. ועד היום היא חייבת לו על זה.

אני כן מסכימה ששינית אותי.

חלק אומרים שממש מקצה לקצה.

אבל זה ששינית אותי לא אומר שאני עיוורת. אני רואה מה קורה, אני מקשיבה לך. ואתה כנה איתי, ואתה רוצה בטובתי.

אז אני מרשה לך לשנות אותי, אני חושבת שזה הדבר הכי חיובי שיש.

לפני שנתיים לא ראיתי באיזה חרא אני נמצאת.

באותו רגע הסתכלתי לצדדים והייתי יכולה להישבע שהעולם מואר ומלא עננים.

אבל לקחת אותי וניערת אותי לגמרי. 

ואני מודה לך כל כך על הכל