אני מניחה שעד היום לא מת מישהו שהייתי באמת קרובה אליו.

אני מניחה שעד היום גם לא הבנתי מה זה כשמת מישהו שקרוב אלי.

ואם יש משהו שאנשים לא מבינים, זה שעדי הייתה לא סתם סבתא. לא הסבתא שאתה רואה פעם בשבוע או בחודש לארוחה משפחתית ושאתה לא כל כך אוהב את המתנות שהיא מביאה ואת האודם הבורדו שהיא מנשקת איתו ואת החיוך שהיא מחייכת אליך כשאתה נכנס לבית עמוס המאכלים שלה.

עדי הייתה סבתא-דודה-אמא-חברה. היא הייתה חלק ממני ומכל מי שחי בבית הזה. לא היה יום אחד שלא הייתי חוזרת הביתה מבית ספר והיא הייתה צועקת מהמטבח "מי זה?" והייתי צורחת "נעמי!" והיא הייתה צועקת "מה?" והייתי רצה למטבח ואומרת "נעמי" ואז היא הייתה אומרת "אוי נעמיקי בואי רגע תפתחי לי את הבקבוק ותרתיחי את המים, אמא רוצה קפה וצריך להעיר אותה ובאמת שהייתי עושה את זה בעצמי אבל אין לי כוחות.". ובלי שום בעיה הייתי מרתיחה מים ופותחת לה בקבוק ויושבת איתה כמה דקות. ואז הייתי הולכת ומסתובבת בבית והיא הייתה צועקת לי הערות כמו "איזה יפיפיה את!" או "איך את משתמשת בפלאפון המשוכלל הזה?" או "את צריכה קצת כסף ? בואי בואי יש לי בארנק מלא שקלים שאני לא צריכה."

ואני חושבת שעד עכשיו אני לא מעכלת שהיא כבר לא תשב במטבח וכבר לא תופיע בסלון ב8 בערב ותגיד שהיא "יצאה לטיול מהמטבח" ולא תתלונן על הנזילה בבית שלה ולא תגיד לי "אויש אויש הציור הזה מדהים".

כי היא פשוט לא כאן.

מה זה אומר בכלל?

מה זה אומר?

היא הייתה בבית החולים בשבועיים האחרונים. כל מי שהכיר אותה חשב שזה נס שהיא הגיעה עד גיל 83, כי היא הייתה כל כך לא בריאה כל חייה. הייתה לה גיבנת גדולה, היה לה לחץ דם גבוה, דלקות ריאות פה ושם. אבל היא תמיד הייתה ככה, זה מה שחשבתי כל הזמן. אז למה שזה יהיה גרוע יותר? היא פשוט תמיד תישאר לא בריאה וזה סוף הסיפור. אבל אז, היה את השבץ המוחי, ממש לפני שבועיים. מאז המצב רק התדרדר, ואמא התקשרה אתמול ואמרה לנו "אני מציעה שמי שרוצה שיבוא עכשיו, להיפרד ממנה. יש לנו תחושה שהיא עומדת ללכת בקרוב"

ואף אחד מהאחים לא רוצה וכולם סירבו בתוקף, אבל אני החלטתי שאני חייבת. אז הלכתי, והפעם, לעומת השבועות האחרונים, הצלחתי להקרב אליה, ללטף אותה ולנשק אותה. רק חבל שהפעם היא הייתה חסרת הכרה, ונשמה בכבדות. 

היא מתה הבוקר ב8, תוך כדי ששתי הבנות שלה מנשקות אותה, כל אחת בכל לחי. היא מתה בשלוה, בלי לדעת שהיא מתה.

והיא ניצחה את כולנו. עדי ניצחה את העולם. האישה הכי לא בריאה שהכרתי, הצליחה להגיע לגיל 83 בלי ללכת עם מקל, בלי כיסא גלגלים, בלי פיליפינית, בלי לקחת את כל הכדורים שהיא הייתה צריכה לקחת.

היא ניצחה את כולנו, ואני אוהבת אותה כל כך

זה יותר מתחושת החורף.

נכון , החורף מציף אותי בחום עצמי ורצון להיכנס לתוך עולם המעיל האדום שלי ולא לצאת ממנו עד שיתבהר בחוץ.

אבל זה יותר מזה.

התחושה הזאת היא תחושה מגעילה.

להיבלע מתוך מעיל זה בסדר, זה חמים, זה מחבק.

אבל התחושה שעוטפת אותי ברגעים כאלה היא קרה ומרוחקת.

מבחוץ, אולי אני כן מראה את תחושת החורף.

אני דוחפת את הידיים שלי עמוק לתוך כיסי הבד הרחבים, מכניסה את הצוואר כמה שאני רק יכולה לצעיף ומסתכלת למטה.

אבל לזה אני מצרפת את האוזניות שלי. ואולי אותן אני צריכה להאשים בהכל.

כי ברגע שאני בוחרת את קטע המוזיקה הנכון לשמוע, אני מגבירה עד הסוף. אני לא שומעת את המכוניות, אני לא שומעת את הכלבים של הרחוב. אפילו את המוזיקה עצמה אני לא שומעת. אני שומעת רק רעשים, מרוב שהווליום חזק. וכואב לי באוזניים, זה כבר לא נעים. זה לא נעים בכלל.

אבל אני חייבת לעשות את זה. אני עושה את זה לעצמי וזה עושה את זה לי וזה פשוט חובה במצבים כאלה.

אני לא שומעת את הנשימות שלי. אני לא שומעת את הצעדים שלי.

אני רק שומעת את הבאסים הכבדים ומהגעילים ומסתכלת למטה על הרגליים שלי.

זה לא בריחה לעולם טוב יותר.

זאת פשוט בריחה

ואם יש בשיר מילים, אז אפילו יותר.

המצב כל כך נורא.

אני שרה לעצמי את המילים בראש

ואני לא יוצאת מהלופ הזה. אני נכנסת חזק וחזק יותר

קשה לי

Rain down, rain down
Come on rain down on me

כולם מבקרים את ביאליק.

יושבים ליד השולחנות המרובעים שלהם עם הספרים המרובעים שלהם והמשקפיים המרובעים שלהם, ומבקרים אותו.

"הוא מרחם על עצמו" הם אומרים

"הוא לא באמת בודד, יש לו הכל, מה בודד בו בדיוק?"

"הנה, עוד שיר. מאשים את כולם. עושה את עצמו מסכן. הוא לא מסכן. הוא סתם"

"אם הוא מצא אהבה, אז למה הוא מתלונן ?"

אפשר שיהיה לך הכל

ושתקבל הכל תמיד

ושיהיה לך את כל הכסף והמתנות

אבל אתה תרגיש ריק.

ותקבל 20 אסמסים ביום,

ויהיו לך 1000 חברים בפייסבוק,

ואבא יבנה לך בריכה

ואמא תקנה לך אוטו

ותמצא אהבה

ותמצא חבר הכי טוב

אבל עדיין תהיה בודד