ישבנו בשולחן הארוך. בבית של סבתא שלי היו שלושה חדרי אוכל. חדר אוכל קטן, חדר אוכל בינוני וחדר אוכל גדול. ישבנו בחדר האוכל הגדול, שהיה מיועד להרבה אורחים. אבל הפעם החדר היה כל כך ריק.

זה היה ערב יום שישי. המשפחה שלנו אף פעם לא שמרה מסורת, כשרות, חגים או כל מה שקשור לעולם הדת היהודית. אבל עשינו את זה בשביל סבתא שלי, הכל עשינו בשבילה. בהתחלה, לפני כמה שנים, כשהיא הודיעה על כך שכל ערב שישי תהיה ארוחה בביתה, כולנו התייצבנו. כל ארבעת האחים, אבא, אמא, דודה שלי והילדים שלה. אבל לאט לאט, שבוע אחרי שבוע, הפסיקו להגיע אנשים. בהתחלה, הילדים של דודה שלי. הם עברו לגור אצל אבא שלהם בדרום ארץ. אחר כך דודה שלי עצמה לא הגיעה לארוחות, אחרי שהיא נכנסה לדיכאון והתבודדה בביתה. אמא שלי הייתה הבאה בתור, לא הראתה נוחכות בארוחות אחרי שאבא התגרש ממנה. וככה נשארנו אני, אבא שלי, ושלושת האחים שלי. 

אבל רק אז המצב התחיל להתדרדר. ביום שישי ההוא, כאשר ישבנו בשולחן הארוך, ראינו כי סבתא לא ערכה את הצלחות לדודה, ילדיה ואמא. עד אותו היום, למרות שכבר שנים לא הגיעו לארוחות, היא הייתה משאירה בשבילהם צלחות וכוסות. כאילו ציפתה או קיוותה שאולי יבואו, אולי יחזרו למסורת ויחזרו לכבד אותה. בגלל זה נשארנו בשולחן הארוך. הרי בהרכב המצומצם שלנו, גם חדר האוכל קטן היה מספיק מרווח.

אחרי שאבא הקריא את הברכה, התיישבנו לאכול. כולנו קיווינו שסבתא לא תשים לב, שיש צלחת אחת ריקה. שאפילו כאשר לא ערכה את הצלחות לאלו שידענו שלא יגיעו, הייתה עוד צלחת ריק. אחד ממנו לא בא, מההרכב קטן והשמור של סבתא.

רק באמצע הארוחה, פתאום שמתי לב שסבתא מיישרת מבט אל עבר הצלחת הריקה שהייתה ביני ובין רות. מבטה נפעם, עיניה נפתחו. 

"איפה גדעון?" היא שאלה. היה שקט

"איפה גדעון?" היא חזרה, בטון גבוה יותר, צורם קצת באוזניים.

"בצפון" אבא לחש.

"ומה הוא עושה שם?" היא לחשה חזרה.

"מתחבא ביערות ומחזיק נשק" אמרתי . רות נתנה לי בעיטה חזקה מתחת לשולחן

"גייסתם אותו?" היא שאלה, בקול מיולל, רועד קצת, מפוחד.

"לא אנחנו גייסנו אותו אמא, המדינה גייסה" אבא השיב, בקול יציב. אך הרגשתי שהוא עומד ליפול כל רגע.

"אם הוא לא היה רוצה להתגייס, הוא לא היה מתגייס." היא לחשה. שוב, הקול שלה רק גרם לי לרחם עליה. קול מסכן שכזה, קול שחתולים רעבים משמיעים בלילה מתחת לחלון.

"סבתא.." ניסיתי

"אם הוא לא היה רוצה להתגייס, הוא לא היה מתגייס." היא אמרה שוב, הפעם בטון מאיים. 

"סבתא.." ניסיתי להרגיע, שוב ושוב

"אתם שולחים אותו לשם, על מדים. הוא רק הופך להיות עוד אחד מכולם. עוד אחד ממחזיקי הנשק, עוד אחד מהרוצחים, עוד אחד מהנרצחים."

"אל תגידי את זה." ניסה גם אבא. אפילו הוא, הבן האהוב עליה, לא הצליח להביע רוגע בנפשה

בשבועות הבאים סבתא המשיכה לערוך גם את הצלחת של אח שלי. הצלחת נוטרה ריקה, ויכולתי לראות איך סבתא, מבלי שאף אחד כמעט ישים לב, מעיפה מבט לעבר הכיסא המאובק מדי דקה. אחרי המילים האלו של סבתא, הארוחה ההיא המשיכה בשקט מוחלט. סבתא נכנסה למיטה באותו ערב ובכתה, וכך שבוע שלם. היא לא ישנה, לא עצמה עין. כך כל ארוחת שישי, שבוע אחרי שבוע,השקיות השחורות בעיניים שלה רק גדלו והשחירו. האוכל נהיה חסר טעם כמו הצלחת המאובקת שחיכתה לגדעון, הברכה לפני הארוחה התקצרה והתקצרה ולבסוף לא טרחנו אפילו להגיד אמן. 

להרגיש בך.