דפקתי בדלת. שלוש דפיקות בדיוק, חזקות קצת, כמו תמיד.

חיכיתי שלוש דקות. כמו תמיד.

אבל שלא כמו תמיד, הייתי לחוצה. לא רציתי להיות שם, על מפתן הדלת, מחכה לתשובה, מחכה לשיחה, מחכה לפגישה הזאת. לא הייתי שם מבחירה. אם כל העניין היה מרצוני, הייתי בורחת אחרי הדפיקה הראשונה.

"ט..טניה.. טניה, תפתחי את הדלת" שמעתי קול רועד מבעד לדלת. "טניה .. תפתחי, תפתחי. "

הדלת נפתחה באיטיות, ומולי ניצבה אישה עם עיניים מלוכסנות ועייפות, שיער אסוף ובגדים אפורים.

"מי את?" היא שאלה בקול מפוחד, עם מבטא כבד.

"הנכדה." חייכתי קצת, או לפחות ניסיתי.

"אוי אוי יופי ! בואי, כנסי, לא יזיק לו לראות פרצוף מוכר" היא צחקה, והכניסה אותי אל הבית.

היה ריח יבש בדירה, כאילו אף אחד לא גר שם, נושם שם, אוכל שם וישן שם מדי יום. הקירות היו קצת מקולפים, אבק הקיף את כל השולחנות והמטבח, מזווית העין, נראה ריק לגמרי.

סבא ישב על הכיסא שלו, וכאילו השתלב איתו. נדמה היה שהוא יושב באותה תנוחה מאז ומעולם. הכיסא התאים לו והוא התאים לכיסא.

הוא הרים את עיניו והביט בי. הוא בחן אותי כמה רגעים, ואז שאל בטון רועד "מי את?".

מזה פחדתי. הרצון שלי לברוח גבר, קצב הפעימות שלי עלה.

"נעמי." ניסיתי שוב, לחייך

"נעמי, הנכדה שלך" אמרתי.

"נכון .. נכון .. ואת, את לומדת רפואה, נכון ? יש לך תואר בתרופות" הוא חייך, כאילו גאה בעצמו שהוא נזכר בי

"לא.. אני..אני בתיכון. אני רק בכיתה י', ואני בכלל לא מתעניינת ברפואה" פחדתי כל כך, משום מה

"לא נכון. את נעמי ואת הנכדה שלי ואת בת 20, יש לך תואר בתרופות. אני משוכנע בכך, דיברנו אתמול בטלפון ואמרת לי את זה"

"סבא, לא דיברנו כבר חודשים. אני מבטיחה לך שאני לא בת 20 , ואני רק בבית ספר. אין לי שום תארים."

" לא נכון ! " הוא צעק.

נזכרתי שדודה שלי סיפרה שהוא התשגע. ואני חשבתי שהיא מגזימה, תמיד חשבתי שהיא מספרת סיפורים שקריים. על איך שהוא הופך חלומות שלו למציאות, ומשוכנע שהם באמת התרחשו. הסיפור על איך שהוא רב איתה על כך שאמרה לו שהוא לא באמת פגש את אובמה, שזה לא הגיוני. אבל הוא ידע שהוא כן פגש אותו. רק לפני כמה ימים הוא לחץ לו את היד וישב איתו על קפה.

"טוב.. מה שאת רוצה. אם ככה את אומרת אז ככה את אומרת. תכירי את טניה, הפיליפינית שלי." הוא מלמל, וחזר לבהות ברגליו.

"רק .. רק רציתי לראות מה שלומך, סבא. אמא אמרה לי שהיית חולה"

"לא הייתי חולה, איזה שטויות." הוא אמר, מבלי להביט בי בכלל.

"מי את שתגידי לי את זה, איך את יודעת שהייתי חולה?" הוא צעק קצת

"אמא אמרה לי"

"מי אמרה לך ?"

"אמא שלי, הבת שלך, סבא."

"אין לי בת." הוא מלמל שוב, ועצם את עיניו.

מפחיד כל כך

אותך

"מתי ההורים שלך התגרשו?"

"ממ .. כיתה ב'."

"ואוו .. עשר שנים."

"כן , באמת הרבה זמן"

"וזה שינה אותך איך שהוא?"

"לא .. למה ?"

"כי שמתי לך שאת נורא עצמאית נעמי"

"וואלה ? לא .. לא נראה לי .."

"כן .. את כל הזמן הולכת ממקום למקום מסדרת הכל בראש ובעולם, לבדך."

זה לפעמים נחמד שמישהו מגלה לך משהו על עצמך שאולי פחות שמת לב אליו.

♥

אני חושבת שזה מוזר.

מוזר לי מצב כזה ומוזר לי שכשאתה מתקשר אני לא באמת כועסת או לחוצה או מפחדת

אני פשוט ריקה

אני ריקה ממילים להגיד לך ואני ריקה ממחשבות לחשוב עליהן בלילה

ואם אני בוכה כשאני חושבת על זה זה כי אין לי משהו אחר לעשות

כי נגמר לי מה לאמר ונגמר לי מה לחשוב. היה לי עומס יתר במוח וזהו, עכשיו אין כלום

וזה קצת מוזר וקצת כואב כי נהייתי חסרת רגשות לגבי מה שאני עושה ומה אני אומרת

ואולי זה טוב ואולי זה רע אבל זה המצב כרגע, וזה לא אני

אני חושבת שהכל לטובה, ומה שקרה היה אמור לקרות. אני חושבת שאם יש לך עוד משהו להגיד לי תאמר לי אותו כדי שתוציא הכל, כי לשמור בפנים רק יעשה הכל גרוע יותר.

אבל מצד שני, אני לא באמת חושבת.

הדבר היחיד שאני חושבת

זה שהמחשבות שאני חושבת זה מה שמצפים ממני לחשוב

אבל בפנים

הכל

ריק

הדם חזר לי על הידיים וכבר ממש לא אכפת לי