כשאני יושבת בארומה במושבה הגרמנית בירושלים, שותה את הלימונדה שלי ואוכלת איזה סלט קצת דל, אני מוצבת מול שתי אופציות.

יש לי חצי שעה, ואני רוצה ליהנות ממנה. אני עייפה, אני רעבה, אני רוצה להירגע קצת לפני הפילאטיס.

וכך, מולי ניצבות שתי אפשרויות, והן מראות את עצמן בצורת שתי טלוויזיות פלזמה עצומות שתלויות בשני הצדדים של בית הקפה.

האחת- משדרת פה ושם קליפים, סרטונים על איך ארומה עוזרת לילדים עם בעיות, קטעים קצרים שתלמידים מבצלאל עשו על הקפה בעולם ומדי פעם חדשות מערוץ אי וקצת ריכולים על מפורסמים.

המוזיקה שמתנגנת ברקע של בית הקפה מדי פעם מתאימה את עצמה לקליפ שמשודר באותו הרגע, ואז ללא ספק אני בוחרת בטלוויזיה הזאת. אני מרגישה קצת כאילו אני על הספה בבית, רואה אמ טי וי, וזה מרגיע אותי. אבל את כל הסרטונים והקטעים וחדשות האופנה אני כבר לא ממש יכולה לסבול, כבר כמה שנים.

והשניה- משדרת חדשות. מהבוקר עד הערב, כל ערוץ שמשדר חדשות עולם וארץ מוקרן על הטלוויזיה שעומדת, כעת, יותר קרוב אלי. האיכות בה פחות טובה, אין בה סאונד, אבל לפעמים רק הכותרות מספיקות. מדי פעם העובדים שמכינים את האוכל נמצאים מרותקים מולה כאשר קורה איזה אסון. כשהייתי קטנה יותר, לרוב הייתי בוחרת בטלוויזיה הזאת, כדי לקבל את מנת המשכל היומית שלי, להגיד שראיתי חדשות ואני יודעת קצת. היום, שאני כבר מכורה רשמית לחדשות במכשיר טאצ' הקטן שלי, ואין שעה שאני לא בודקת מה קורה, מנת המשכל שלי לא מגיעה מהטלוויזיה הזאת בארומה במושבה הגרמנית בירושלים.

וכך ניצבות מולי שתי אופציות, האם לבחור בטמטום המרגיע או במציאות הקשה. אני לוקחת את המזלג ומנסה לתפוס איתו עגבנית שרי עסיסית, כשעיני מוסתות לטלוויזית המציאות שמולי, ואני קוראת בכתוביות למטה על מה שקרה היום בברזיל, יותר מ200 בני נוער הרוגים. זה כל כך מדכא אותי, מראים תמונות של נערים שניסו לפרוץ שם את הקירות מפני שהייתה רק יציאת חירום אחת.

לא, כך אני לא רוצה להעביר את החצי שעה הקסומה שלי. אני מסתובבת אחורה כדי לראות את פרג'י מהללת בקולי קולות שנערות גדולות לא בוכות. לא, לא השיר ולא הזמן ולא המקום ובכלל לא הזמרת, לא מתאימים לי עכשיו.

אז בסוף אני מוצאת את עצמי שוקעת במשחק קלפים במכשיר שלי, וזה נראה לי הבידור הכי מתאים

 עריכה

30/1

ופתאום כשמדובר באחי, החדשות המגעילות הן הכי חשובות..

http://news.walla.co.il/?w=/2689/2612014

http://news.nana10.co.il/Article/?ArticleID=954987

מפחיד

מוזר

קשה קצת

לא נותן לי להגיב בנתיים על תגובות, אבל תודה רבה רבה על המומלצים

כי בזמן האחרון, אני רואה את זה פה הרבה. וזה עשה לי קצת חשק

תמונות לפני שנה ותמונות מלפני יומיים

מה שהשתנה טוב שהשתנה ומה שנשאר היה צריך להישאר

ב19:00 הגעתי אליו, נמרצת ומוכנה לערב הגדול. סבא נפתר לפני שלושה ימים, ומאז הייתי חולה כל כך. לא יצאתי מהבית, לא נשמתי אוויר, וסוף סוף- סיבה ליציאה. ושנינו ממש לא תיכננו לוותר עליה.

ב20:00 הוא אמר לי שקצת כואב לו הראש. לא נורא, חשבנו שנינו, יעבור עד מאוחר יותר. כי אנחנו בטוח יוצאים, כי שנה חדשה, כי ב12 חייבים להיות קצת שיכורים בבר נחמד עם מוזיקה טובה, כי זה חלק מהמהות של להיות צעירים.

ב20:30 כבר התחלתי להיראות רע כמו שאני תמיד נראית בערב כשאני חולה. העיניים קצת התאדמו, נהיו עייפות יותר. לאט לאט התחלתי להתנשם בכבדות, לקנח את האף יותר. אבל זה לא משנה כלום. כי אנחנו נצא הערב.

ב21:00 הוא אמר לי שהכאב ראש מתגבר. הוא לא הצליח להתרכז וללמוד, ולא רצה לקחת כדור בשביל שאחר כך האלכוהול לא יעשה לו רע.

אבל עדיין יוצאים, כי חייבים לצאת. כי מה זה סילבסטר בלי יציאה מהסרטים ?

ב22:00 קראתי לו למיטה. נשכבנו שנינו, מחובקים, עייפים, חולים. "אבל עדיין יוצאים, נכון?" "בטח אהובה"

ב23:57 הוא ניער אותי. "שוש, מתוקה, מה השעה?"

נפלה עלינו תרדמת ארוכה, מחובקים ומחממים אחד את השני.

הסתובבתי, הוצאתי אנחת עייפות ובדקתי את השעון.

"עוד 3 דקות למנייאק"

"לא יצאנו, עלובים קצת"

"אולי לא עלובים בכלל"

ב23:58 התחילו קולות של זיקוקים. האורות הצבעוניים השקיפו על רצפת חדרו, ושכבנו מחובקים וצפינו והקשבנו.

ב23:59 הוא החל לספור לאחור, ואני חיבקתי אותו קצת יותר ושמעתי את פעימות הלב החזקות שלו.

20,19,18..

והגיע 00:00, לפני שהוא בכלל סיים לספור. חייכתי אליו בהתרגשות, והוא החזיר אלי מבט אוהב.

התנשקנו למשך דקה, והמשכנו, עד 00:04 להיות מחובקים חזק חזק. אני לא אשכח את הרגעים האלה.

איזה סילבסטר מתוק