היא נשכבה על ספת הים.
בגד הגוף שלה היה אדום, אדום זועק, אך לא היה מי שיסתנוור ממנו.. היא הייתה לבדה על החוף.
היא נשכבה על צידה, ונשמה לרווחה. גופה היה כמעט מושלם, קימורים עגולים ומלאים.
היא הרגישה בין אצבעות רגליה את החול הדק, זה דגדג אותה. פעם ראשונה מזה חודשים שהיא חייכה, חיוך אמיתי. לא חיוך של מגזינים או צלמים, לא חיוך פוטושופ מצועצע. רק חיוך כזה קטן, בלי שאף אחד יראה, הרי אף אחד לא היה שם בשביל לראות.
ופעם ראשונה היא באמת הרגישה אמיתית. נמאס לה מהכל. מהצביעות, מהצבעים, מהצבעוניות של החיים שלה, החיים הצבעוניים שלה. כל יום פלאש המצלמות החזק היה שורף לה בעיניים, והיא כבר מאסה מללכת לאולפנים שמדמים את הים. למה פשוט לא ללכת לים ? זה באמת פשוט, כל כך הרבה יותר פשוט.
לאט לאט, בלי ששמה כמעט לב, היא התרוממה והחלה בצעדים אל כיוון המים. היו גלים שקטים, נעימים, כאלו שעוברים לך על הבטן ומצמררים אותך, ממש כמו שעושים לך נעים על הגב. וכך, היא נשכבה על סף המים , ועצמה את עיניה. היא זמזמה לעצמה שיר קטן, שיר שאימה הייתה שרה לה. מדי פעם המים עלו על אוזניה, ואז השיר נשמע לה בהד, כאילו כל הים מאזין לה עכשיו. וכשהמים היו עוזבים את אוזניה, היא שרה רק לעצמה.
להבזק שניה אחד היא ראתה איך האמרגן שלה צועק עליה, שאיחרה לצילומים היום. אבל ברגע הזה עלה גל גדול על גופה, והיא צללה למים ושחכה מהכל. היא לא הרגישה את הצורך לחזור חזרה לאוויר, אבל כן את הצורך לחזור חזרה לשמיים. היא המשיכה לצלול, עם עיניים פתוחות. האיפור כבר נמרח ממזמן, בגד הגוף קצת הסתובב, אבל היא הרגישה יפה. הרבה יותר יפה משהרגישה אי פעם.
היא צללה עוד ועוד, עד לתחתית הים. היא הרגישה ברגליה את החול הרטוב, ועמדה עליו בקצות האצבעות. כעת הרגישה כמו בלרינה שמסיימת את הריקוד האחרון במופע, ועושה סיום מופלא.
וכך רקדה את המחול שלה, עד לסיום השיר שזמזמה בראשה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
