מיכאל ומישל התאהבו בכיתה י'. פשוט ככה, סתם, באמצע הסתיו, הם נכנסו אחד לשני לחיים ומאז- לא יצאו. אף אחד מהם לא חיכה לזה, לא חיפש אהבה. הם מצאו בלי לבקש. 

כשישבתי עם מישל על כוס קפה, לפני כמה ימים, שאלתי אותה איך זה. איך זה שכבר שלושים שנות נישואין אינן מפורקות על ידי ריב אכזרי או שטותי. מישל חשבה, ולרגע עיניה התמלאו בדמעות של געגוע לימי העבר. 

"הוא לימד אותי לא לריב" היא חייכה"פעם אחת, בגיל 17, מיכאל עשה משהו שלא מצא חן בעיני. לא חשוב מה ולמה, הוא עשה את המעשה, ושנינו ישבנו בכיתה אחרי בית ספר. שאלתי אותו למה הוא עשה את זה, הייתי עצבנית. התחלתי להתלונן ולהתלונן, דברים מוצדקים שהיו לי את כל הסיבות בעולם להגיד. מיכאל קיבל את זה, אבל עצר אותי. השתיק אותי באמצע איזה משפט. לרגע, זה רק הרגיז אותי יותר. אבל בדיוק אז הוא לימד אותי. הוא שתק לכמה שניות, ולאחר מכן אמר ' אני יודע, אני מצטער, ואנחנו נמשיך לדבר על זה עוד רגע, ותוכלי לחזור על זה עוד עשרות פעמים אם את רוצה. אבל תחשבי שניה. למה את יושבת כל כך רחוק ממני?'

לא הייתה לי תשובה. אז התקרבתי אליו עד שהחזקנו יד ביד. 'ולמה הטון שלך גבוה? אני ממש פה לידך'. חייכתי.

ואז חזרתי בדיוק על אותן התלונות שהזכרתי מקודם. אך הפעם בטון רגוע, מחובקת עם מיכאל, שומעת את נשימותיו. וכך הכל הסתדר. דיברנו ככה עוד שעתיים, עד שהשרת העיף אותנו הביתה. זה לא שלא היו לי ולמיכאל ריבים כבר שלושים שנה. זה לא טבעי ככה. זה פשוט ש.. יש ריב ויש ריב. את יכולה לצעוק ולהתלונן , או יותר גרוע לשתוק ולשמור הכל בפנים, אבל מזה לא ייצא לך כלום. אם את אוהבת אותו, את תישבי מחובקת איתו, ותלחשי לו שהוא פגע בך. רק ככה הוא יבין, ויתקן."

להיכנס לזה. זהו , כבר אין דרך חזרה.

אני לא יודעת מה יהיה ומה היה, ומה הולך בתוך הגוף שלי, אני רק יודעת שיכול להיות שהיצור הזה נמצא שם בפנים, אוכל לי את התאים.

צפויות כמה בדיקות בשבועות הקרובים, לא ברור לי על מה ולמה. רק שיבואו כבר ויגידו אם יש או אין. אם אני בריאה או לא. אם אני צריכה לבוא לעוד בדיקה, או אם אני יכולה לחזור הביתה לעשן ולצייר על עצמי עם עטים ולהחדיר לעצמי אוזניות לאוזניים ולשמוע על הכי גבוה ולשתות משקעות לא בריאים ולהיות חשופה כמה שאני רוצה לשמש וקצת ליהנות.

זה תמיד מפחיד את כולם, כל סוג מחלה שהיא. אבל בעשורים האחרונים קשה כבר לדעת אם משהו באמת סופני, או אם אתה רק גורם לו להיראות ככה. אם יש לך מחלה נפשית, או שאתה סתם רוצה צומת לב. אם אתה לא מרגיש טוב וכואב הגרון, או סתם אין לי כח לבוחן באזרחות. אני תוהה מתי אני דוברת אמת ומתי אני דוברת שקר לגבי איך אני מרגישה, אבל זה טבעי להרגיש ולא להרגיש כמו שאנחנו מרגישים ולא מרגישים.

אבל מה שאני כן יודעת, בין אם אני כן או לא, בין אם הוא נמצא בתוכי או לא קיים בכלל, כשהחזקתי לך את היד בשיעור ולחשת לי ש'יהיה בסדר', עלו לי דמעות בעיניים. ברור שיהיה בסדר, אני יודעת שיהיה בסדר. בין כה וכה. אבל כשאמרת לי את זה פתאום רצו כל התמונות במוח שלי, מהיום שנהיינו חברות, מאמצע כיתה ז'. את הכל עברת איתי, ואת הכל אני עברתי איתך. ואלו היו דמעות של אושר. כי ידעתי שכל תוצאה שתגיע, לא משנה מה, את תהיי פה איתי ותחבקי אותי ואני אשן אצלך והחתולה שלך תלקק לי את האוזן בחמש בבוקר. את הדבר הכי טוב שיכולתי לבקש 3>

ישבנו במרכז העיר על המדרגות. היה קפוא, רעדתי במוח ובלב ובגוף, הרגשתי כל תזוזה וכל רוח שורטת לי את הפנים.

ואז פתאום הגיעו זוג בנות, האחת אני מכירה רק מהשם, והשניה מטולטלת עם שפתיים גדולות. הן שתיהן צרחו, אמרו שקר להן ושהתסרוקת שלהן נהרסת בגלל הרוח. הן צעקו וצחקו והתבכיינו וקפצו, ושלושתינו ישבנו והבטנו בהם. ואז העיניים שלי קלטו את העיניים שלך, ושנינו צחקנו בטירוף. צחקנו על כמה שהן פאטתיות, שתי כוסיות מסכנות שכואבות בראש, צחקנו על כמה שקר ורועד, צחקנו על זה שאנחנו יושבים על מדרגות מסתתרים מהקור בחמישי בערב. החבר השלישי בכלל לא שם לב שאנחנו  בוכים מצחוק מאחוריו, אולי כי היה שקוע בלשפשף את ידיו אחת בשניה.

וככה, פתאום, השמים רעדו והגשם הראשון נפל על העולם. הוא המשיך לא יותר משעה, אבל הוא היה מדהים. סוף סוף חורף. ניצלתי כל טיפה וטיפה ממנו ורצתי לכביש. ספגתי את המים במעיל שלי וכיסיתי את השיער עם הצעיף. האיפור נמרח, המחליק כבר מזמן נהרס, הטייץ היה רטוב והמגפיים היו מלאות בלכלוך רטוב. אבל הגשם ניקה לי את הלב

שיהיה לכם שבוע נפלא (: