לפני כמעט שנה כתבתי את הפוסט הזה, והוא הגיע למומלצים.

והיה לי קצת מוזר, כי כתבתי שם על אדם שסובל ממחלה. אדם מסכן, שעובר כל יום ומצבו רק נהיה גרוע יותר.

היום האדם הזה נפתר. כן, היום, לפני 10 שעות, סבא שלי נפתר. בדקותיו האחרונות הוא כלל לא ידע מי הוא ומה הוא עושה בבית חולים, מדוע עיניים נועצות בו ומה הלאה.

אבל אני ידעתי מה הלאה. ואמא ידעה מה הלכה. וכרמל ומיה ורות ואבא וכולם ידעו מה הלאה.

ולמה זה מוזר?

כי כשקוראים על אדם מסכן, אז מרחמים. למה מגיע לו אלצהיימר? למה מגיע לו רע? למה מגיע לו מוות כל כך קשה?

וזה שוב. זה מוזר. ולמה ?

סבתא שלי עדי נהייתה אלמנה בגיל 23. היא חיפשה מהר חתן, בגלל הילדה בת שנתיים שהייתה בזרועותיה. היא לא הייתה מסוגלת להתמודד עם זה לבד, וידעה שלטובתה ולטובת הילדה, היא צריכה להתחתן. אבל היא טעתה, את זה לא ידעה בזמנו. אז היא מיהרה להתחתן עם הבחור הראשון שמצאה, ולו קראו מרדכי. הוא היה שנון, מצחיק, ניהנה מהחיים. עישן, שתה, חייך, ורצה להתחתן איתה. 

אז הם התחתנו, ונולדה אמא שלי. הוא הביא איתו, מהגירושים הקודמים, את כרמל, אחותה החורגת של אימי.

אז כעת, הן היו שלוש. הילדה של עדי ובעלה שנפתר, הילדה של מרדכי ואישתו לשעבר, ואמא שלי, הבת של עדי ומרדכי.

אבל מרדכי היה רע. פשוט כך. אין לי עוד דרך לתאר אותו. הוא השפיל וצעק ורב והתחתן בשביל הכסף. הוא היה שותק ומקלל וצורח ושואף ונושף את העשן על פרצופי ילדותיו הקטנות. ברגע שאמא שלי יכלה, היא ניתקה איתו את הקשר והבריחה את עצמה מחייו. ומגיע לו. לא הגיע לו אותה, לא הגיע לו את עדי. ואולי זה חטא לדבר כך על אדם שנפתר, אבל אני לא מצליחה להתנער מהעובדה שסבא שלי כבר לא איתנו, והדבר היחיד שמעסיק אותי זה שעצוב לי על כך שמותו לא משנה לי שום דבר בחיים. וזה, ללא שום ספק, אשמתו.

מרדכי תמיד היה צובט לי בלחי, שואף מהעשן ואומר 'היום קוראים לי מרדכי. וכשאני אמות, אז תקראו לי מרדמת'

כולם אוהבים להרגיש שהם תורמים לאחרים, שאחרים זקוקים להם.

זאת עובדה

מארי הייתה ילדה קצת טיפולית. מתוקה, עם עיניים גדולות, סובבה כל בחור ברחוב. אבל היא לא הייתה של עצמה, היא הייתה של אחרים. כל קשר חדש מילא אותה באהבה חדשה, והצד השני הרגיש כל כך חשוב. הוא סחב על עצמו את הבעיות שלה, הוא עזר לה כל כך. אבל עם הזמן, הגב שלו נהיה קצת כואב מכל הבעיות של מארי, והוא התכופף קצת. מארי הייתה מאוד חדת- אבחנה, שמה לב להיחלשות בן זוגה, ועברה לאחד חדש- טוב יותר, חזק יותר, נקי מכל רע. אז כולם אהבו את מארי, אפילו האלו שהיא עזבה. הם לאט לאט התחזקו שוב, והיו מוכנים לקבל אליהם חזרה את מארי. הם הרגישו כולם כמו רופאים, והיא הייתה המטופלת המסכנה, שרק אם יקשיבו לה ויעזרו לה- תחלים. ואז מה? ואז אולי הקשר שלהם, שלה ושל אחד מבני המזל, יימשך עוד זמן רב ויהיה אמיתי.

אבל אז מארי עברה שינוי

מארי מטפלת בעצמה

מארי לא צריכה 

מארי לא רוצה

להפיל את הצרות שלה על אחרים

והיא חושבת שזה טוב

אבל הם חושבים שזה רע

כי הם לא מרגישים חשובים יותר.

אז אף אחד לא אוהב את מארי יותר

אבל מארי אוהבת את עצמה

ומה אם הוא יבוא אלי עוד שבוע, או אפילו לא שבוע. מה אם הוא יתקשר אלי עוד שעה ויגיד "הייתי עם מישהי אחרת."

מה אז קורה?

זה מוזר שהמחשבות האלה נכנסות בי, כי אחרי כמעט חצי שנה אני סומכת עליו לגמרי. אני מכירה אותו, אני חושבת שמאוד טוב, ואני לא מאמינה שמשהו כזה יקרה. אבל עדיין, אחרי יום שלם עם המשפחה, ואמא עיצבנה אותי והיה לי קצת מציק ואני שוב באוטו מנסה להירדם ונכנסת למחשבות, המחשבה הזאת הראשונה שתקפוץ לי בראש. 

ואצלי, ואני לא יודעת אם זה רק אצלי או זה קורה גם לאנשים אחרים, המחשבה היא לא רק מחשבה. הלב שלי מתחיל לדפוק בחוזקה, אני נהיית אדומה והעיניים שלי דומעות. אני הופכת עצובה כל כך, כמעט כאילו הדבר באמת קרה. ואז אני נכנסת לטראנס כזה, ללופ אינסופי שרק צפירה חזקה של מכונית מאחורי הוא צלצול טלפון יכולים להפסיק.

אני שונאת את המחשבות האלה, וזה גורם לי לשנוא את עצמי. זה כאילו אני לא מעריכה את מה שניתן לי, את הקשר המדהים הזה. זה כאילו כל הרגעים המיוחדים איתו נזרקים לפח בגלל מחשבה אחת. אבל אני לא מסוגלת להפסיק, כמו שאני לא מסוגלת להפסיק עם המנהג של הנקישה עם העץ שלוש פעמים. אני כאילו לוקחת אחריות על מה שהולך לי בראש, אני כל כך מפחדת מהמציאות שאני מנסה למנוע אותה בכל דרך.

קשה לי עם מחשבות וקשה לי עם עצמי בזמן האחרון.

אני כבר לא מסתדרת בכלל

הם עומדים בצד וצועקים עלי

"את בודדה!" הם צוחקים "אין לך אף אחד."

אבל הם לא מבינים דברים כל כך חשובים, שכל כך חשוב שהבנתי ואם לא הייתי מבינה לא הייתי אני. הם לא מבינים שאני מעדיפה לשבת בבית ולקרוא ספר מאשר להתמרח בעיר על וודקה ולהצטלם ולעלות לעמוד. אולי זה כיף לאנשים, ויופי שכיף להם. כיף זה טוב, ואני מעריכה אנשים שכיף להם. אבל לי זה לא כיף. לי כיף לקרוא ספר. לי כיף לקרוא ספר מאשר לשבת עם חבורת בנות שלא באמת אוהבות אותי, ולדבר על דברים שלא באמת מעניינים אותי ולרכל על אנשים שלא באמת מגיע להם. הספר שלי לא עושה רע לאף אחד, במיוחד לא לי. אני מעדיפה לקרוא ספר. אני מעדיפה לקרוא ספר מאשר לחפש כל יום מקום חדש להשתרע בו עד 4 בבוקר. ושוב, יש אנשים שזה טוב להם ככה. וטוב זה טוב, אני שמחה שטוב להם. אבל לי זה לא טוב. לי טוב לקרוא ספר בבית. 

אז אל תקראו לי בודדה

כי מצאתי את המקום שלי

ומצאתי את האנשים שלי

ואולי הגיל והזמן והיום והשעה לא מתאימים לכם

אבל תלכו להזדיין

כי לי זה מתאים וטוב לי

טוב לי עם הספר וטוב לי גם עם מישהו אחד בחיי.

כי האנשים שאני שומרת אלי קרוב ממלאים אותי, כמו שאותכם ממלאות אלף יציאות מטורפות לעיר.