תמיד האמנתי בגורל, בסימנים מהיקום. כשהייתי קטנה והייתי מאוהבת בכל מיני התאהבויות כאלו של כיתה ו', הייתי אומרת לעצמי בזמן צפייה באמ טי וי "אם אחרי הקליפ הזה יש פרסומות, הוא אוהב אותי" והייתי לוקחת ברצינות את הסימנים הטיפשים האלה שהיה מביא לי העולם.

לפני חודשיים הגורל הביא אותי לתחנת אוטובוס במרכז העיר. הגורל באותו היום גם איבד לי את המצית. עמד שם בחור בן 17, עם מבט קצת אבוד בעיניים. הוא כל הזמן הסתכל עלי ואז הסתובב כשאני הסתכלתי עליו. בסופם של חמש דקות מביכות כאלה הוא ניגש אלי עם עיניים קצת נוצצות ושאל במבטא אמריקאי כבד "סליחה, אפשר שיחה?" 

"ברור" חייכתי, אחר כך התחרטתי על זה, הוא הבין כמה אני צעירה עם הקוביות שתקועות לי על השיניים

"רוצה אש?" הוא שאל, כשראה שיש לי סיגריה כבוייה ביד

"תודה" גיחכתי קצת, הרגשתי מפגרת

האוטובוס הגיע שניה אחרי שהדלקתי את הסיגריה, כרגיל, ועליתי עליו. האמריקאי האבוד עלה אחרי. "מגיע למרכזית?" "כן כן" חייכתי.

הוא התיישב לידי ומשם פשוט דיברנו. דיברנו על הכל, לפחות כל מה שהבנתי. המבטא שלו היה קצת כבד במילים מסויימות, והוא דיבר חלש ובחוסר ביטחון. דיברנו על מי ומה אנחנו, על החיים, על סמים, על תעונות, על ישראל.. והוא ממש גרם לי לחייך.

החלפנו מספרים כשהוא ירד במרכזית, ומשם חשבתי שאני אשכח ממנו. שזה היה כזה מקרה חד פעמי, נחמד ולא יותר מזה.

לפני שבוע, באמצע שיעור מתמטיקה, קיבלתי אסמס "חזרתי עכשיו מהגולן. אני פשוט חייב לראות אותך :)"

צרחתי, באמת שצרחתי באמצע שכולם פתרו משוואות במחברת. האמריקאי האבוד שלי שלח לי אסמס, אני עומדת להיפגש עם האמריקאי האבוד שלי. ונפגשנו, ושוב הכרנו מחדש. ודיברנו וצחקו והתחבקנו והסתכלנו אחד על השני.

מחר האמריקאי שלי חוזר לגולן, ואז טס לאמריקה. הוא כבר לא אבוד, הוא הפך אותי לאבודה.

ואולי הגורל יפגיש אותנו שוב? 

ובזמן האחרון צילום מרגיע אותי יותר מכל דבר אחר 

שיהיה סופ"ש מעולה

אתמול רבנו, והיום בבוקר אמא אמרה שהיא רואה שיש בינינו משהו, שאני כועסת עליה. כשהיא ביקשה שאני אגיד לה למה, וידעתי שתשובה על המקום תהיה כל כך חסרת משמעות, כי יש לי את כל המילים בעולם להגיד לה. אז החלטתי שאני אכתוב לה את זה, כי אין לי דרך אחרת להתמודד עם הכל.

אז איפה אני אתחיל?

ריינר. איך אפשר להתעלם ממנו. הכנסת לנו גבר לבית, הכנסת לי אבא שני ללב. גרמת לנו להתרגל אליו למרות שבהתחלה שנאנו אותו, כל אחד ואחד מהאחים לא סבל אותו. אבל עם הזמן התרגלנו, ואני אפילו התחלתי לאהוב אותו. ממש ככה, לאהוב. הרגשתי שהוא ממלא מה שאת מחסירה. חמש שנים הוא חי איתנו, פאקינג חמש שנים ויום אחד הוא פשוט לא היה שם. את אמרת לו לחזור לבית שלו, בגרמניה, בלי לרמוז או להזהיר, לא אותנו ולא אותו. וככה לא ראיתי אותו יותר, ביקשת שננתק ממנו קשר. הבאת, שנאנו, התחלנו לאהוב, סילקת. ככה את פועלת אמא, וזה לא נתפס.

אני אפילו לא אפתח את הנושא של החבר החדש, כי זה פשוט לא ייגמר. אפילו בכתב אני לא מצליחה לבטא את השנאה שנוצרת בי כל פעם שאת מעיפה אותנו מהבית בשביל שהוא יוכל לבוא, כל פעם שאת נוסעת לתל אביב איתו כשאני צריכה אותך פה איתי, וכשאני אומרת לך שזה לא בסדר את אומרת לי שכשאני אגדל אני אבין. אני אבין שהאהבה קשה, אני גם ארצה לעשות הכל בשביל לבלות קצת עם הגבר שלי.

וכשאני חושבת על זה, מאז שאני קטנה, כל מילה שניה שאת אומרת לי קשורה בכמה שאהבה זה לא טוב, כמה שקשה לאהוב. ככה את מחנכת אותנו? שאהבה זה קשה, שאהבה זה רע?

ואולי הדבר שגורם לי לרצות לברוח מהבית כל יום, זה המשפט 'אני לא כמו כל האימהות, תודי לי על זה. אני פתוחה הרבה יותר, אני לא סגורה ומרובעת'.

אין צבוע מזה, באמת שאין.

מאז שאני זוכרת את עצמי, כל פעם שהשמעתי מטאל או רוק בבית, את צעקת לי להנמיך. כשאחד האחים היה שם מוזיקה שאת אוהבת, היית מבקשת להגביר, היית ניהנית וצוחקת. ורק כשאני שמתי את המוזיקה שאני אוהבת, את צרחת עלי. את אמרת שזה עושה לך רע באוזניים וזה בכלל לא יפה. זה פתוח אמא? זה לא מרובע? לגרום לבת שלך לשמוע בדיוק את אותה מוזיקה שאת שומעת?

פירסינג סיגריות וקעקועים. אם לא היית אומרת לי את המשפט הזה כל יום על כמה שאת לא כמו כל האימהות, לא הייתי בכלל מעלה את העניין הזה, כי כל אמא רגילה מתנגדת לדברים האלה. אבל מאחר ואת טענת שאת אמא שונה, אני ניסיתי להעלות כמה פעמים את עניין הפירסינגים. בשניה שפתחתי את הפה, עשית פרצוף מזועזע ואמרת לי שאם איי פעם אני יעשה פירסינג את לא תרצי להסתכל עלי. וככה, גם כשאני אהיה בת 18 ואוכל לעשות בלי הרשות שלך עגילים, אני עדיין אדע שאת לא רוצה להסתכל עלי. אפילו שאני אותו בן אדם, רק בגלל דבר קטן כזה את לא תרצי להסתכל עלי.

וכל פעם שאת אומרת כמה סיגריות עושות לך להקיא אני יוצאת מהבית ומעשנת עוד אחת, כי ככה זה אמא