לא אכפת לי שכל שנה באותו יום אני אכתוב כמעט את אותו פוסט על אותו בן אדם.

היום באה אלינו אמא שאיבדה את הבן שלה בפיגוע, ודיברה שעה רק עליו. היא הזכירה את הפיגוע רק בכמה מילים נלחשות. היא דיברה שעה וחצי על הילדות שלו, על האופי שלו, על השירים המצחיקים שהוא כתב בכיתה ו, על הציונות והדתיות שבו. היא דיברה יפה, לדעתי. ובסוף השעה וחצי האלה אמרת לי " היא יותר דיברה בשביל עצמה מאשר בישבילינו". אתה צודק לגמרי, אבל לדעתי זה דווקא טוב. זה טוב לה לדבר על זה, לראות שהיא לא לבד. היא מדברת ומספרת ומכירה לנו אותו, וככה היא יודעת שהוא לא ישכח. שלמרות שהוא אחד מהאלפים, הוא לא יישכח. כי אנחנו כמעט מכירים אותו.

כשאני אהיה גדולה, אני גם אלך, כל יום זיכרון לבית ספר שונה ואספר את הסיפור שלי. כי גם לי חשוב שיזכרו.

אני אכנס לכיתה, אני אהיה בסביבות גיל ה40, עם חולצה לבנה ומכנסיים שחורים ומדבקה על הצד השמאלי של החולצה. אני אתיישב מול כיתה של 30 ילדים, שייסתכלו עלי בחיוך מרחם ומשעומם. ואז אתחיל לספר . אני בהתחלה אגיד שאצלי, זה סיפור קצת שונה. אני בקושי זוכרת אותו, אני בקושי יודעת לתאר את האופי שלו. אני אחייך ואומר שהזיכרונות הן כולם מתמונות וסיפורים. אני אומר שסבא מת באינטיפדה השניה בשנת 2002. הוא נפטר בפיגוע, כשהלך לקנות מנת יום הולדת לאשיתו, סבתא שלי. הפיגוע היה במרכז העיר, והוא היחיד שנהרג. השם שלו חרוט על סלע בפינה קטנה ברחוב יפו בירושלים. אחר כך, אספר שהוא היה איש גדול. הוא עישן מיקטרת ושתה שוט של ערק כל בוקר. הוא רכב על אופניים עם מנהיגים גדולים של ישראל. הוא התחיל לצייר בגיל 70 כשאבא שלי קנה לו צבעי עיפרון, והספיק להגיע למוזיאון בפחות מעשר שנים. הוא רץ כל יום, ופעם הציל את סבתא שלי כשהיא החליקה מהמרפסת בשלג. בקידושים ובחגים הוא היה שר את הכתוב, והיה מצמרר את כולנו. הוא היה אבא אוהב ובן למשפחה גדולה, היו לו עוד תשעה אחים. היו לו הרבה כתמי עור, אבל הוא לא היה קירח. היה לו שיער מלא וקצת לבנבן. אני אסיים ויאמר שהפעם האחרונה שהמשפחה ראתה אותו הייתה כשנרדמתי על ברכיו אחרי ארוחת שישי. 

הוא לא היה איש ששינה את המדינה, אבל הוא גם לא היה סתם. הוא איש שצריך לזכור. 

וככה אבלה את כל ימי הזיכרון שלי. אני אהיה מהנשים המבוגרות שאתה אף פעם לא מבין מי הן ולמה הן נמצאות בטקס בבית ספר שלך.

ואני אחייך כי אני אדע שאני את שלי עשיתי, ושסבא מרוצה.

לכל תינוק יש פוטנציאל.

מי יודע עליו משהו ? אפילו את האופי שלו, את החיוכים שלו, הוא מחביא עמוק בתוך עצמו, ולא נותן לעולם להבין אותו.

אולי הוא יהיה רשע, ואולי הוא יהיה מלאך.

ויכול להיות שהוא גם ייצא הסלב הגדול הבא, או סופר חשוב מאוד.

וגם יכול להיות שהוא סתם יהיה עוד אחד. בעצם לא סתם. יכול להיות שהוא יהיה עוד אחד. עוד אדם שאני לא אשמע עליו אבל אני אדע שהוא איפה שהוא מתי שהוא נושם את האוויר שאני נושמת, וחיי את החיים שלו. 

אבל הוא לא.

כי הוא נולד על האדמה, ואף אחד לא טרח לנקות ממנו את הדם ולדאוג שהוא בריא.

והוא נשם אוויר מזוהם ולא אכל. הוא לא ינק.

אז הוא לא היה בריא ולא ינק. הוא עדיין שרד.

אבל איזה מין הישרדות זו ?

הישרדות ללא אהבה.

לא היה לו חום

לא היה לו מגע

האופי שלו נשאר חבוי בפנים לעד

כי אף אחד לא זכה לראות אותו

ואף אחד לא יזכה

התינוק פתח את עיניו לרגע אחד קצר, וסגר אותן מיד. הוא רצה לבכות, אבל ידע בתוכו שאסור לו להרעיש.

מאז אותו רגע הוא לא פתח את עיניו, וגם לא יפתח.

ועם המציאות של היום, אני לא בטוחה שהוא ירצה לפתוח אי פעם

נדהמתי בעצמי. בתחושה רעה גררתי את עצמי לתוך השמיכה המאובקת והישנה בחדר של אבא ונבלעתי בה. קיוויתי באמת להיבלע, ולהגיע לעולם אחר, אולי לעולם מקביל. אבל זאת המציאות כאן, אין לי עולם מקביל לברוח אליו. את זה אני חייבת להכניס לעצמי לראש.

אני אדם שנוצר בחתיכות בד. אבל לא אמא תופרת אותי, ולא אבא, ולא סבתא, ולא אחותי או האחים שלי. כל אדם שאני מכירה כל יום, תופר עלי חתיכת בד מהבד שלו, וככה אני משמינה וגודלת, עם האופי ועם הגוף, כל יום להיות אדם שונה לגמרי. ויש אנשים שיבואו וייקרעו מעצמם חתיכה קטנה, שדורשת פחות מ30 ס"מ של חוט כדי לתפור אותה עלי. ולעומת זאת, יש אנשים שייקרעו מעצמם חצי בד, וייקח להם חודשים לתפור אותו עלי. יותר משלושה גלילים של חוט עבה, והם ישקיעו, והם יזיעו, והם בסוף יסיימו לתפור את הבד שלהם עלי. אבל לפעמים אני לא אראה אותם. הבד הזה לא יזיז לי. הוא רק יישאר עלי, אבל אני לא אתייחס.

ואני מצטערת שזה קורה. כי אחרי שהרבה זמן חולף, והבד שהם תפרו כבר נהיה אפור ומלא אבק, והחוט כבר לא מחזיק כל כך טוב .. רק אז אני פתאום אשים לב אליו. ואז אני אנסה להדביק את הבד אלי, שלא יעלם. אני אחזיק אותו כל יום, אבל הוא ינסה להיקרע. כי זה לא מגיע לי. חתיכת הבד הזאת פשוט לא מגיעה לי.