כי זאת רשימה שכדאי לכל אדם לעשות

• את הריסים הדקים שלי
• את האצבעות המחוברות ברגליים
• את העיניים הקצת מלוכסנות
• את החיוך הקטן שעולה לי כשאני מקבלת אסמס ממישהו חשוב
• את התעוזה הזאת שלפעמים יש לי לפנק את אמא או את אבא
• את היכולת להכניס כמויות אוכל בלתי נתפסות לבטן שלי
• את הטבעות שלי
• את איך שאני נראית כשאני לובשת נעלי עקב
• את התו המושלם הזה שיוצא לי בטעות כשאני סתם שרה (פעם בשנתיים)
• את המבט המטורף הזה שיש לי בעיניים כשאני ממש רוצה משהו

ואולי זה יהיר או מוזר או סתם יצורי, אבל זה עושה קצת חמים בלב

קצת נחת

רוצה לישון ולעשן ולשתות ולעוף ולכתוב ולצייר ולצחוק ולצייר ולצייר ולצייר

טעויות.

כולנו עושים אותן, לכולנו יש אותן על העור

כולנו מסתכלים על הטעויות האלה ובוכים, נזכרים במה שהיה לפני ומה שיהיה אחרי

וחלק ממנו מחליטים להתעלם מהטעויות. שמים חולצה ארוכה שתכסה את הפצע בשביל שלא נראה אותו. אבל גם אז, כל פעם שמישהו נוגע באיזור הפצע, אנחנו מרגישים, כואבים ונזכרים.

וחלק ממנו גם את זה מכסה. שם תחבושת רפואית גדולה עם הרבה יוד ופלסטרים, כך שגם אם נוגעים זה לא כואב. את התחבושת הוא מכסה בעוד חולצה ועוד בד, כדי לשכח מכל הטעויות. לא לראות אותן ולא להרגיש אותן.

וחלק ממש קטן לא מתבייש בטעויות.

האנשים בחלק הזה הולכים עם חולצה קצרה, והטעויות על היד נראות לכל עבר. כל משב רוח שעובר מכאיב ביד, שורף בבשר. כל איש שעובר בוהה לאנשים האלה ביד, מרחם עליהם. מסתכל על הטעויות שלהם בהתנשאות קלה ואומר לעצמו שהוא בחיים לא יעשה טעויות כאלה, כאשר הוא בעצם מסתיר אותם מתחת שכבות של בד ועצב.

הדרך היחידה להתמודד עם טעות זה להשאיר אותה חשופה לאוויר, שתתרפא. פצעים לא עוברים אם לוחצים עליהם ומכסים אותם

חתכים לא עוברים אם לא נותנים להם לנשום

וכל משב רוח כזה מזכיר לי את כל הטעויות שעשיתי בשבוע האחרון

ומזהיר אותי בפני הפעמים הבאות

כי אם אני יעשה עוד טעויות, הפצעים יהיו גדולים יותר, והרוח תכאיב לי בידיים עד שאני לא אוכל לזוז

כל כך טוב לי

♥