"מה זאת אומרת?" שאלת , צועק קצת "מה זאת אומרת את לא זוכרת?" הטון שלך השתנה לכועס"איך את לא יכולה לזכור, מה.. מה זאת אומרת? אני לא מבין אותך, אני פשוט לא מבין" ועכשיו דיברת בצורה עצובה, מאוכזבת קצת.

"אני מצטערת" בכיתי. אני לא יודעת למה, פשוט בכיתי. זה היה אחד מהמצבים האלה בהם אתה בוכה למרות שאתה מנסה כל כך לא לבכות. אתה יודע שאם תבכה, האדם השני יחשוב שאתה מרחם על עצמך. אבל לא ריחמתי על עצמי, באמת הייתי עצובה. כל כך עצובה. "מתמונות אני זוכרת אותו, מסרטונים ש..."

"את הקול שלו, את הקול שלו את זוכרת?"

"אני יודעת שבסרטונים.."

"לא אכפת לי מהסרטונים. את הקול שלו, את יכולה לתאר לי? את החום שהיה בטונים הנמוכים שלו?"

"לא.. אני מצטערת כל כך"

"אל תצטערי."

שיקרת, אני יודעת כמה אני צריכה להצטער. דברים כאלה אני אמורה לזכור, אני אמורה לייחס להם חשיבות.

"אני כן מצטערת אבא."

חלמת על סבא שוב אתמול, והבוקר ישבנו בסלון וסיפרת לי את החלום. על איך שהרגשת כאילו אתה מחבק אותו, הרגשת שהוא באמת נמצא שם ביום ההולדת שלך. הרגשת את החום והביטחון והרעננות שהיה מפגין. ואז קמת, ונזכרת במציאות.

נזכרת בשנת 2001, בפיגוע במרכז העיר. נזכרת איך אבא שלך היה היחיד שנפגע, והיחיד שנפתר מהפיגוע הזה.

"אני לא זוכרת אותו כל כך" נפלט לי.

"מה זאת אומרת?" שאלת, צועק קצת

אני באמת מצטערת

חלק אמרו שהקנאה זה מה שיגמור אותה, יהרוג אותה בסופו של היום.

חלק אמרו שיהיה זה העצב, וחלק אחר אמרו שדווקא האופטימיות היא המסוכנת.

אני הייתי בצידם של הקנאה.

זה היה ברור שהקנאה היא הדבר הפוגע ביותר שנכנס לנפשה של שלומית.

אני זוכרת עוד בהתחלה, כשרק שמעתי על הסיפור שלה והכרתי אותה קצת מקרוב, הייתי רואה איך מדי פעם היא מסיטה את עיניה מהשיחה ובוהה. בוהה בבגד, בחיוך, בעיניים, בצחוק. פשוט בוהה, והיה אפשר לראות דרך עיניה שחלק ממנה מת, ממש בפנים, בתוך הנשמה.

זמן מה כבר לא ראיתי את שלומית.

כמה אנשים לחשו שהיא יושבת כל היום לבד, בחדר, ובוהה בתקרה הכחולה. חשבתי לעצמי, שאם כך המצב, אז היא בסדר עכשיו. הרי מה יש לקנא בתקרה כחולה?

אז ביקרתי את שלומית.

התחלנו לדבר, כשלפתע חזרנו לעבר. שוב היא הסיטה את עיניה מהשיחה, ובהתה בתקרה, בקנאה.

'אבל למה?' לחשתי 'את מקנאה בתקרה? על מה?'

'על הפשטות. על הופי העצוב של הצבע הכחול. על הקלות שבה עוברים חייה של תקרה.'

ניסיתי להבין אותה, באמת שניסיתי, אז הבטתי למעלה בתקרה, וניסיתי להשוות אותה אליי.

ולרגע לרגע קטן באמת קינאתי

היא ישבה בפינה.

ממש רגע לפני זה הייתה מרכז הערב. כל הדמויות דיברו איתה, רצו חלק ממנה, הקשיבו לה בכליון עיניים

ועכשיו היא ישבה, מקופלת לתוך עצמה.

כי ברגע ההוא שעמדה שם והרגישה על גג העולם, הבינה שהן לא מקשיבות לה, כל הדמויות האלה.

זה רק המקום שעמדה בו, החיצוניות שלה. זה מה שמשך אותם כל כך. היא קלטה שברגע שתרד, תחליף אותה מלכה אחרת. תתפוס מיד את מקומה. הדמויות ייתהו לרגע מה קרה, ואז יעריצו את המלכה החדשה. יישכחו הכל, אתת כל עברם, ויעריצו את העליונות החדשה שעומדת מולם.

וכך קרה. שניה אחת עמדה על הבמה ומסביבה ידיים שנשלחות אליה בהערצה, ושניה אחרת התקופפה וזחלה בין הרגליים הלבנות של הדמויות.

היא הגיעה לפינה בקצה החדר, וצפתה איך בין רגע עלתה מלכה אחרת. יותר יפה, יותר מושכת, יותר קריזמטית. כל הדמויות מיד העריצו אותה, אך היא, היא ישבה בפינה והקשיבה לדבריה של המלכה החדשה.

שטויות. מה שאמרה היו פשוט שטויות. היא מלמלה וצעקה ושרה, בצורה נורא יפה כמובן, אך שטויות.

'ואולי גם מה שאני דברתי היה שטויות בעיני המלכה הקודמת?' תהתה לעצמה, מקופלת בפינה קרירה

ולפתע שמה לב, שבפינה מולה, ממש בקצה השני של החדר, ישבה המלכה הקודמת, זאת ששלטה לפניה. היא נראתה כה חלשה, חסרת אונים. מרחוק היה אפשר לראות סימני על הידיים שלה, וכמה מזרקים שפוכים על הרצפה, חצי ריקים, חצי מלאים, חצי מזוהמים, חצי טהורים.

המלכה הקודמת הרימה עיניים וצפתה בה. ואף שישבה כה רחוק ממנה, היא הרגישה כאילו המלכה הקודמת יושבת פה לידה, ולוחשת לה באוזן 'זהו. בישבילך, זה פשוט.. זהו. ברוכים הבאים לעולם האמיתי'. ואולי, רק אולי, העולם האמיתי יותר טוב.

'מספיק לי לדעת שבסוף, אני איתך, ונוכל להירדם ביחד.'

איך שהוא, הכל אפלו הרבה יותר טוב מההתחלה של הקשר הזה.

שלושה חודשים? זה רק ההתחלה.

כשלוחץ בשיניים הכל נראה פתאום אחרת