קפיצה לפה וקפיצה לפה.

אני מרגישה שכל רגע אני נעה בין ים ויבשה, אני אף פעם לא על הקו באמצע. אני אף פעם לא מפסידה במשחק הזה, כי אני פשוט כל כך טובה.

אני כל כך טובה בלקפוץ ממצב כזה לאחר, משמחה לעצב, מתקווה לאכזבה. אני קופצת וקופצת וכבר כואב לי הלב וקצת הריאות, והראש מסוחרר כי זה יותר מדי תנועה. יותר מדי

אני לא יכולה להיות רק בים.

אני לא יכולה להיות רגועה

אני לא יכולה להבין שאתה אומר מה שאתה אומר וזאת האמת

אני לא יכולה להאמין לזה שאתה אוהב אותי, למרות שאני יודעת שאתה כן

אבל אני לא אתן לעצמי להאמין כי אני לא יכולה להיות בים כי הים הוא טוב מדי

הים רגוע

אומנם בזמן האחרון נהיה לי קצת יותר ים, וחוף ושמש ונשימות עמוקות וראש צלול

אבל לא מספיק. בכלל לא.

ואני לא יכולה להיות רק ביבשה.

אני לא יכולה להיות עצבנית ולחוצה כל הזמן

וטוב שכך, באמת שטוב

אבל אולי עדיף שאני כן אהיה רק ביבשה. שאני אהיה פשוט כל הזמן בחוסר רוגע מוחלט. אני דורכת על המדרכה הקשה

ויש עצים ויש רחובות ביבשה, ויש כל כך הרבה מכוניות שמאיימות לדרוס אותי כל שניה.

קשה ביבשה

אבל קשה לי להימלט ממנה.

בוא איתי לים

ראשון.

הראשון ששכבת איתו

הראשון שאהבת אותו

הראשון שנישקת אותו

אף אחד כבר לא הראשון

ואני אף פעם לא אהיה

הוא שאל אותי שאלה אחת עליך.

ממש ככה, שאלה שנראתה לו כל כך חסרת משמעות ובנאלית.

אבל ידעתי את התשובה אליה כל כך מהר, והרבה מעבר.

אני זוכרת עליך ממש הכל. הרבה מעבר למה שאני אמורה לזכור בהתחשב בעובדה שעברו יותר משנתיים מאז שבאמת דיברנו.

מוזר.

אני לא אזכור מה קרה לפני שבועיים, אני לא אזכור מה שבאמת רציתי לזכור.

אבל עליך, אני אזכור הכל

הוא ישב לידי, קצת מזיע. אני חושבת שהוא רץ לאוטובוס. הוא התנשף מאוד, והלחיים שלו היו אדומות. הוא היה רחב מאוד, וביד שלו ראיתי כוספסאת סיגריות. 

ראיתי את החזה שלו עולה ויורד, אבל לא שמעתי כלום. כרגיל, אני בוחרת מה אני רוצה לשמוע במציאות הזו. והיום בחרתי קצת רגוע, מוזיקת טבע כזו. אין מילים, רק קצב איטי, ופסנטר.

ואז זה קרה, עם ראשונה מאז שהתחלתי עם זה.

האמת היא שציפיתי שזה יקרה מתישהו, כי זה נראה לי מוזר מבחוץ.

הוא הקיש לי על היד, והייתה לו הבעת שאלה בפרצוף. אז הורדתי אוזנייה אחת ושאלתי עם העיניים מה הוא רוצה.

"את כאילו מנותקת" הוא אמר

"את שומעת את המוזיקה שלך כל כך חזק, ואני רואה בעיניים שלך שאת מנותקת. זה דווקא די נחמד לי, כי אנשים תמיד בוהים בי באוטובוס כשאני יושב לידם. אני תמיד מכוער מדי בשביל היופי העירוני שלהם

- אבל את לא צריכה את זה. את מעופפת מדי. רדי קצת לעם, שבי ותביטי בחלון. תצוטטי לשיחה של האמא והבת הרוסיות שיושבות מאחורינו. תהיי מחוברת, את פשוט בעולם משלך".

הרגשתי כאילו הוא זקן ברחוב שצועק עלי לכבות את הסיגריה כי הפנים הצעירות שלי יהרסו, אז חייכתי חיוך קצת מזוייף וקצת עצוב והחזרתי את האוזנייה. הגברתי עד הסוף את הווליום ונרדמתי.

"תירגעי" אחזת לי בלחיים.

העתי אותך קצת הצידה במבט מבוהל

"אל תדבר אלי כאילו אני ילדה קטנה" סיננתי והמשכתי ללכת.

אבל הבנתי אותך לגמרי. הגיעה לי הצעקה הזאת. עזוב צעקה, הגיעה לי כאפה. 

הייתי חייבת להירגע, כי שיגעתי את עצמי ושיגעתי אותך.

החיים עוברים מלחץ ללחץ.

מהרגע שקבעתי תוכנית, אני נכנסת לחרדות. אני לא מספיקה כלום ותמיד השעה נגמרת לי מהר והדקות עוברות בשניות. אני מרגישה שאני מאכזבת את כולם מהנסיון לרצות אותם. אני אף פעם לא אסיים עבודה שהתחלתי, כי יש לי מחוייבות להתחיל דבר אחר. אני לא אוכל להגיד לאדם לא , אפילו אם הדבר האחרון שארצה באותם רגעים זה לפגוש אותו.

אז כשאני יושבת באוטובוס חזרה מתל אביב אחרי יום ארוך כל כך

אני מרשה לעצמי לברוח לעולם האוזניות האדיש והסנובי

כי רק שם אני שוחכת מהכל

ואף אחד לא יצעק עלי "תירגעי" באמצע הרחוב.