כל החיים שלי אני לא מצליחה לווסת את עצמי, מה טוב לי מה רע לי, אני חיה בחוסר וודאות לגבי העולם ולגבי עצמי, לגבי היכולות שלי ולגבי הפחדים שלי. ברגע אחד אני בסדר וברגע אחר אני שבר כלי, אני מתחילה דברים ואז אני פורשת, אני חדורת מוטיבציה ואז אני נכנסת לדיכאון. כל החיים שלי אני פוגעת בעצמי, הורסת והורסת אבל תמיד אם חיוך על הפנים. אנשים שרואים אותי ביום יום חושבים שאני בסדר, לגמרי תקינה נפשית , אבל בינינו אני לא כל כך בסדר, יש לי הפרעה בעייתית שמונעת ממני לממש את הפוטנציאל שלי. אמא שלי אומרת שזה עצלנות אבל היא בעצמה לא מבינה. מזה בכלל להיות הורים לילדה אם הפרעת אישיות גבולית? אני כבר לא בגיל שזה יכול להחשב מרד נעורים, אלה פשוט נופלת בין הכיסאות של המערכת הלא מבינה הזאת. נוטשים אותי להחזיק את עצמי בידיים בלי עזרה ומפילים את הכל עלי. תגלי אחראיות ותגלי מוטיבציה. תתפקדי. אבל מה אם אני לא יכולה? אף אחד לעולם לא יכול להבין את המצוקה הנפשית שאני נמצאת בה. אני מנסה להיות בוגרת ומבינה בעניין הזה אבל לפעמים אני לא מסוגלת פשוט. העולם הזה נראלי לא הוגן פשוט. הכל לא הוגן. אז ברגעים האלה אני חושבת לשים קץ לחיים שלי, אבל אז אני חושבת על כל האנשים שאני אוהבת וחוזרת בי. אני ריקנית בצורה כרונית. אני חיה את חיי בלי שום תשוקה אלה פשוט באיטיות המייסרת של המוות. אני רוצה לשים פאוזה על הכל אבל הזמן ממשיך לנזול לו. אומרים שאני מוכשרת אבל אני לא מסוגלת לראות את זה, אני רואה כישלון. אני לא רוצה למות בלי שהגשמתי שום דבר, אני לא רוצה לחיוך בלי שהצלחתי בשום דבר. אני רוצה לחיות חיים מלאים וטובים, אבל אני נופלת שם בין הכיסאות. לאף אחד פשוט לא אכפת, או שאף אחד לא רואה. אבל אני בודדה בעולם הזה. אומרים לי שאני צריכה לבקש עזרה , אבל גם שאני מבקשת אומרים לי שאני לא בסדר. אז מה כן בסדר? לחייך ולהגיד שהכל בסדר? אני צריכה לדאוג לעצמי נכון? אבל מה אם אני לא מסוגלת? אני מתחננת שיקרה לי נס . 

אבל בינינו, בעולם הזה? אין שום ניסים.

אז אני פשוט צריכה לדאוג לעצמי.

או למות בניסיון 

אני אוציא את התואר הזה גם אם זה יעלה לי בחיים שלי.