לפני שנכנסתי לאשפוז יום הייתי מטופלת אצל פסיכולוג שהיווה בשבילי חלק גדול מהחיים, זה היה אבן דרך של שרידת גיל ההתבגרות ומישהו שיתמוך בי נפשית בתקופה הכי לא יציבה נפשית שלי, שעבר איתי את רוב הקריסות הנפשיות והמשברים הקשים, את הפעמים שחתכתי ועשיתי סמים, מאוד אהבתי את המטפל שלי אבל הגעתי לתקופה שבה אפילו הוא לא יכול היה לתמוך בי, תקופה שהיא כלכך שחורה שאני מתחלחלת כל פעם שאני חושבת עליה.

אז נכנסתי למחלקה פתוחה, שזה השגחה קצת יותר קפדנית מפגישה של פעם בשבוע, היה לי קשה כי זה אומר שלא יכולתי להיפגש איתו לשלושה חודשים. שלושה חודשים מאוד ארוכים ומלאי קשיים נפשיים, שלושה חודשים שלא קיבלתי טלפון אחד של "מה שלומך?" וזה בסדר כי אולי זה כללי אתיקה בין מטפלים, אבל ידעתי שאני אמורה לחזור וזה היה בסדר, לא היה לנו שיחת סיכום או להתראות, זה פשוט היה הפסקה לא? הפסקה שאני אמורה לחזור קצת יותר שפויה . אתם צריכים להבין, לנערה במצב נפשי עדין המטפל שלה הוא כל עולמו, הוא הבן אדם שמכיר אותה הכי טוב, הבן אדם שהוא שומר הסוד שלה, את כל החטאים שלי שפכתי בפגישות האלה, זה היה בן הפעמים היחידות שהרגשתי שלמישהו אכפת ממה שעובר עלי. זה לא כמו פסיכולוג שנותנים לבן אדם בגיל ההתבגרות, זה קצת שונה. ואז אחרי האשפוז יום ציפיתי לטלפון. אולי זה מוגזם, אולי זה לא בסדר. אבל לא הייתם מתקשרים? בטח אחרי שאני לא מתקשרת, רק לבדוק מה שלום המטופלת שלך? שהיא חיה והיא בסדר? אז לא. הוא לא התקשר, ואני לא התקשרתי, ודרכינו נפרדו בלי שרציתי שהם יפרדו. ונעלבתי, נפגעתי מאוד, פשוט ציפיתי שהוא יתקשר ונחזור לפגישות. וזה לא ציפייה מוגזמת מדי. לא לדעתי.

היום התראנו בבית קפה, והוא אפילו לא אמר שלום, כאילו אני איזה רוח ולעולם לא הייתי קיימת. אני לעולם לא הייתי קיימת מחוץ לחדר ההוא, מחוץ למילים האלה, אני עוד בן אדם שפוגשים ברחוב ומתעלמים ממנו, אני כלום. בחיים שלי לא הרגשתי כמו אשפה כמו שאני מרגישה עכשיו.

ואפילו לא היה לי את האומץ לשאול אותו 'למה לא התקשרת לבדוק מה שלומי?' .

וזה אוכל אותי כמו תולעים בלב.