למילי הקטנה לא היו חברים, אפשר היה לחשוב שהיא בכלל לא יודעת מה זה חברים. כלומר זה מה שאימה הייתה חוזרת ואומרת באוזני חברותיה העשירות במחוז, שם בבית הגדול על הגבעה מילי הקטנה גרה. זה היה ממש יום כמו כל הימים, שנונה הכלבה נבחה בקולי קולות מחדר המשחקים, והאימה שרק לפני שנייה התלוננה באוזני חברותיה מצאה אותה שוכבת שם, כמו בובה. מילי הייתה בת שתיים עשרה היום, והיא שיחקה בחדר הגדול אם כל הבובות שלה, הבובות שהיו חבריה הטובים ביותר. תחילה אימה חשבה שהיא מתה, ודמעות צער זלגו על לחייה, אך כשהיא החזיקה בידה היא הרגישה את הדופק פועם בחוזקה, היא לחשה 'מילי מילי ' וזאת שתקה, ומתוך זעם היא טילטלה את הילדה חזק בזרועותיה 'די לשחק משחקים מילי! קומי! ' וזאת דממה, חרף מאמצי אימה להעיר את ביתה הקטנה דבר לא עבד. ולכן היא מיהרה במורד הגבעה וקראה בקול 'דוקטור דוקטור' וההוא שהכיר את הגברת הנכבדה, בעלת האחוזה על הגבעה, מיהר אחריה לבדוק מה כבר קרה למילי הקטנה. הממצאים היו חד משמעיים, מילי הקטנה פשוט ישנה. אבל אף אחד לא הבין למה היא לא מפסיקה. או למה היא לא יכולה להפסיק. השמועות התרוצצו כהרף עין במחוז הקטן  . הסיפור המוזר בשעת הלילה. 

מילי פשוט ישנה, שינה עמוקה וטובה, היא חלמה באלפי צבעים שונים על אלפי ארועים שונים. כל המחשבות שלה קיבלו צורה, קיבלו חיים. אלה היו המשאלות שלה, היא הייתה נסיכה חזקה, ולוחמת ומכשפה, היא התגברה על כל קשייה ונלחמה ביצורים כאלה ואחרים, היו פירטים והיו פיות. והכל היה כל כך קסום, שמילי בכלל לא רצה להתעורר. בשביל מה? בשביל שאחותה תגיד לה שנסיכים לא קיימים, ואמא תמשיך לזעוף פנים בעיני חברותיה, ואביה יסתובב בלילות . המציאות המושלמת כלל לא הייתה מושלמת. ומילי כלל לא רצתה חברים אחרים חוץ מחבריה שלה. כי זה היה הכי אמיתי שלה. ומילי בת שתיים עשרה, היא צריכה לדעת כבר מה טוב ומה לא טוב בחיים. פה טוב, ושם קצת פחות. והיא גם לא בטוחה שהיא הייתה יודעת איך להתעורר גם אם היא היתה נורא רוצה בזה.

את מילי הקטנה הם שמו במיטה גדולה, ושכרו לה מטפלת שתדאג לה. כי הרי היא בסדר, אבל גופה עדיין פה למרות שנפשה כבר שם. בהתחלה כולם היו נורא מדוכאים, ובלילות אימה הייתה בוכה, ואביה היה מעשן סיגרים ושותה וויסקי אם שני קרח , אחותה הייתה בורחת למחוז השני. ואף אחד לא היה אכפת, אבל ככל שמילי המשיכה לישון ככה הם המשיכו לחיות, ואימה הייתה בהריון בפעם השלישית והולידה תינוק קטן, והדאגה לבת הישנה הפכה להיות טרחה, ואחותה כבר מצאה עבודה, וסיימה לימודים, ואפילו מצאה נסיך אחד שלא יעזוב, ויתחתן איתה. והם כבר התחילו לחשוב אולי להפסיק לדאוג למילי הקטנה, שאולי היא כבר לא חלק מאיתנו ולא צריכה להיות פה , והם צריכים לעזור לה להמשיך. כמו הורים טובים, זה הצידוק, הורים טובים.

מילי הקטנה גדלה בעולמה, היא כבר הייתה זקנה וחייה חיים ארוכים ושלמים . הדרקון שלה אמר לה 'אולי הגיעה הזמן לחזור הביתה מילי?' והיא הנהנה לו בכובד ראש . זה היום הולדת שלה מחר, היא תמנה שמונה עשר שנים. היא לא התרגשה, היא כבר עברה את כל השנים האלה, בעולם אחר ובאזור זמן אחר . 'צריך וכדאי' היא לחשה . היא נשקה לנסיכה על הלחי, ולדרקונה על החרטום, ולילדיה (כי גם לה יש כבר ילדים!) היא נתנה חיבוק חם. והיא נכנסה למיטה ועצמה את העיניים, והיא ראתה את הדרך חזרה.

הוריה התקרבו רגל מיטתה אם דמעות בעינים ועוגת יום הולדת. הם לחשו לה שהגיעה הזמן להיפרד, הם חשבו על דרכים מרובות לעשות את זה וחשבו שאולי להזריק רעל יהיה פתרון יעיל. אבל קודם לחגוג לה יום הולדת. 'תכבי את הנרות מילי' אמא בכתה חרישית, ומילי החזירה 'המשאלה שלי היא שתהיו מאושרים.'