לפני כמה ימים היה את מפגש ישראבלוג במוזיאון תל אביב, כשהגענו לשם אני והאיש מהים, פגשתי כמה בלוגרים שאני מכירה, האמת? לא התלהבתי, באתי סקפטית ויצאתי סקפטית. אבל פגשתי כמה אנשים מעניינים על הדרך ובסופו של דבר הלכנו לאכול ארוחת צהריים לא כשרה, שהיחידי שיצא מקופח היה סקס עם מתמטיקאי, מכיוון שהוא גם כשר וגם טבעוני. 

אני לא אטריח אותכם בפרטים, הנושא שבאתי לדבר עליו מתקשר בצורה עקיפה למפגש, מכיוון שישבנו מסביב לשולחן חמישה בלוגרים שונים ייצא לנו לדבר על הדעה שלנו בנוגע לישרא בלוג בכללי , שמתם לב לתופעה הרווחת שפוסט שיש בוא 20 מילה, יקבל הרבה תגובות, בעוד יש פוסט שיש בוא 120 מילה, יקבל 0? שמתם לב שבלוגרים, יקבלו יותר תגובות מבלוגריות? גם אם הפוסט שלהם חסר תוכן בעליל? (ראו ערך שפוסט קודם שלי יש עליו 27 תגובות והוא מופיע בחמים. בפוסט יש תמונה ובלחץ שלושים מילים)

אולי זה בגלל שאנחנו כדור מתעצלים יותר ויותר לקרוא פוסטים ארוכים ומלאי משמעות, אנחנו נאחזים בסתמי ובמצחיק יותר מאשר בפיוטי ? כתיבה נכונה, פיסוק נכון, תוכן הפך להיות משהו שאנחנו פשוט לא מעוניינים לקרוא או ליישם. הדברים שמעניינים אותנו הפכו להיות רדודים, כמו למשל מה אנחנו לובשים, איפה אנחנו מזדיינים, ומה אנחנו שותים. אני לא טוענת שזה לא חלק מהחיים, זה כן, אבל אני טוענת שזה התפל ולא העיקר. 

בנוסף , אני רוצה להתייחס לתופעת הבלוגרים VS בלוגריות פה (אולי לא בקונטקסט הנכון). אם תשימו לב כל בלוגר בישרא בלוג שמצויין אצלו שהוא גבר, יקבל סטיסטית יותר תגובות בצורה משמעותית מבחורה. ואם יורשה לי לתת פירוש משלי למצב, לדעתי זה נובע מהעובדה שרוב האוכלוסיה פה היא נשית, ועוד נשים צעירות (15-18) בגיל הזה אנחנו מחפשים את צומת הלב הגברית בחיינו, בחורה שרואה שלגבר יש בלוג אוטומתית מקשרת את זה שהוא "רגיש" ו "מקסים" מה שגורם לה לנסות להשיג את הצומת לב שלו, מה שבבלוגספירה קורה בצורת תגובות לפוסט. גם אם הפוסט הוא טוב.. סתמי. הוכחה חיה לכך היא הבלוגים של הגברים הפעילים , החמים, בראשי. (וזה לא נכתב בשום צורת זלזול באף אחד מהגורמים הנ"ל) למזלי הרב אני לא היחידה שמרגישה ככה, אחרי סקר קטן (של שני אנשים) גיליתי שגם שין גימל היקרה חולקת איתי באותה דעה.

ישראבלוג עבר שינויים קיצוניים בשנים האחרונות, מאז שהצתרפתי לישראבלוג בשנת 2007 אם בלוג שמספרו התחיל ב 4 (!!!) , המנהלים השתנו, האוכלוסיה השתנתה, רוב הדור הישן זוכר את ימי הזוהר של הולי סניה, התקופה שליואב מאור היה בלוג שהוא היה חולק עם בחורה (לפני שהוא התפרסם) , הבלוג של אשחר כהן שהיה בלוג קומיקסים משעשע עד דמעות , הארנב הלבן ועוד טובים ואחרים שדהו מהרשת (טוב חוץ סניה ) . 

אולי פעם הייתי צעירה מדי לשים לב שגם אז היה קיים את כל מה שאני מסתייגת ממנו,

אבל אני חוששת שאני טועה, והמקום באמת היה שונה פעם.

אולי אני זקנה מדי לכתוב בלוגרים, אבל אני יודעת שבגלל שהפוסט הזה עבר את ה 20 מילים רוב הסיכויים שאף אחד לא ישים לב אליו בכלל.

עריכה:

איזה כיף להגיע הביתה אחרי שמילצרת 8 שעות ולראות שאת במומלצים. תודה רבה לכולם.

אני מתנצלת שהתגובות שלי לא מראות יותר אהדה, אני מרגישה קצת כמו תקליט שבור כי כולכם כל כך מסכימים איתי.

אז אני מכריזה פה - תודה לכולכם!

עריכה 2:

אני חושבת שחלק נכבד ממכם פספס את העיקר של הפוסט הזה, אני לא מטיפה לשלמות. אני עצמי אפילו לא מושלמת. (וכן יש לי שגיעות כתיב, אף אחד לא מושלם. )

זה הבלוג שלכם, הבלוג שלכם מייצג את האישיות שלכם , הוא היומן האישי שלכם למעמקי הנפש . תכתבו בוא (בו? ) כראות עינכם. אני לא חושבת שאף אחד צריך להגביל את חופש הביטוי שלכם ולתת לו סטיגמה של 'נכון' 'צודק' 'שגוי'. לא על זה אני מתלוננת. אני מתלוננת על העובדה שהתופעה הרווחת היא לתת פופולאריות לרדידות ושטחיות. וזו עובדה שאף אחד לא יכול להתווכח איתה (לא שאני לא מזמינה אתכם). העליתה בכל דבר חייב להיות משהו שאנשים אחרים זוקפים את ראשם אליו. ואם הדבר הזה יהיה שלילי הוא ישפיע על כל האוכלוסיה. וזה חברה הנקודה שלי.