אתמול כתבתי שיר, הוא היה עדין ויפה , מהמלים צמחו פרחים לבנים , שקישטו את כל הקירות , והאוויר התמלא בריח התקווה.

לא סיפרתי לאף אחד, שאת השיר הזה, השיר האהוב הזה, כתבתי מתוך דמעות. הדמעות האלה, כלל לא היו שלי.

הם היו של אחר.

ואני ליקטתי אותם לתוך כלי , בעודי מחזיקה את פניו ולוחשת 'שה יקירי, שה' הינך יפה מדי כדי לבכות.

בעוד ליבי חורש מזימות , וגרגור קל עולה ממעמקי ליבי. תשוקה. גם לה יש שיר , שמנגינתו צורמת קצת לאוזן .

הוא הסתכל לתוך עיניי בעייניו הכחולות, ומרוב צער ויגון אפילו רעבוני לבשר שקט מעט, וליבי הפסיק לרשרש בחוסר נוחות.

זוהי שלמות,

אחרת השיר היה הופך ליגון.