העשן מתערפל, סמיך ומתקתק, הוא נדבק לי לשיער ולעור. השדים מדברים, הם מספרים לי סיפורים יפים על עולמות אחרים.

הראש שלי זה סרט אחד גדול, כל יום אני דמות אחרת . אבל הדימיון מוגבל בידע, והידע לא גדול.

ילדה קטנה עם שמלה וורודה רוקדת באולם גדול, בלרינה. על קצות האצבעות היא מחזיקה את משקלה. דקיקה כל כך, ולבנה. באור היא נראת שקופה, והוורידים הכחולים משקיפים החוצה, פועמים באיטיות מייסרת. העיניים שלה שקועות, החריצים שחורים כמו המוות , והסצנה מתנגנת לצלילי בטהובן.

דו, רה , מי , פה , סול , לה, סי , דו. המנצח מנפנף במקלו . ההצגה חייבת להמשך, והווילון לעולם לא יירד. הכינור מנגן בדו מג'ור. עמוק. חודר.

הגבר הוא הבא בתור, יש לו אוזניים של עטלף, חדות וגדולות. אומרים שהוא שומע את הנשימות של הבחורה בשמלה השחורה בשורה האחרונה. ולפיהם הוא יכול לדעת את עומק רגשותיה. השליטה בגוף היא הפכפכה , והיא לא ניחנה בשליטה עצמית טובה. ארוחת ערב. 

הבאה בתור היא אני. אבל כל הדמויות הם שלי. אז הם מקיפים אותי, הבלרינה המיוסרת והרקדן השוחט. חיים, מוות. בעצם התמונה מתהפכת. אז אני רוקדת. וכשאני קמה האולם על הרגליים. "מחיאות כפיים לכוכבת שלנו!" המיקרופון צועק, ומהדהד בהד חזק. פרחים נזרקים .

אנחנו משתחווים בשורה, אחד אחרי השני, וכשאני קמה לעלות למעלה המקום ריק. העץ משחיר ומתפורר, הווילון קרוע. ורק אני שם, אני ולא אחר. והחושך חודר לעצמות. הפקת השדים שבתוך הראש שלך  כתוב בדיו אדומה על חתיכת בד קטנה ומקומטת.

אני מחייכת , מחזיקה את הבלרינה ביד אחת, ואת הרקדן ביד השנייה. המופע חייב להמשך.