חיים בלי רגשות

לפעמים מדהים אותי חוסר ההערכה העצמית שלי. 

במקרה החלטתי לי בשבת שלי בצהל להיכנס לישראל בלוג ובדרך פלא זה הציע לי להתחבר לבלוג שלי.. אם להיות כנה אני מאמינה שהפסקתי לכתוב פה ברגע שנהיה לי חבר למשך שנתיים וחצי. והינה אני כאן, בודדה, שוב. למרות שאין לי כל כך על מה להתבכיין... היה לי חבר שנתיים וחצי.

טוב אז מפה לשם הספקתי דיי הרבה, סיימתי בית ספר, עשיתי שנת שירות... היה כיף ומלמד עד מאוד.

אז כן, עכשיו אני בצבא במהלך 21 קשוח, אני לא יודעת למה, נוח לי להיות כאן. אני ממש לא מתגעגעת הביתה.

זה לא הבנות, זה גם לא הקורס והמסגרת הצבאית זה פשוט הדרך להיות ראש קטן ולא לחשוב על כלום חוץ ממה שאומרים לך לעשות.. זה פשוט השקט והאופציה הלא נגמרת הזאת להיות עם מי שכיף לי וטוב לי.

אני מסתגלת למקומות מהר מאוד וקל לי.. אבל אני לא רוצה לחזור. נוח לי פה, בבית אני אחזור ובטח תוך פחות משעתיים אני ואמא נריב. ובטח היציאה בשישי תהיה חביבה ועוד איזה בחור יתחיל איתי ואני אתרגש ואחשוב שזה האחד ואז פשוט הוא ישמע שאני בדרך לעוד 21 ואז זה יגמר שם. 

אני תוהה אם צריך חבר בכל המסגרת הזאת או באמת עדיף להיות לבד ולחוות את זה עם מי שנמצא איתך פה ועכשיו. 

אז.. אני נהנת מאוד בסך הכל. טוב לי המרחק וטוב לי השקט. טוב לי להיות אני בלי שאף אחד שופט אותי, וגם אם שופטים אני יודעת לשים את זה בצד. 

אני חושבת שעברתי תהליך בתוך עצמי, אבל זה לא מספיק. אני עדיין לא יודעת להרגיש כמו שצריך. כן, אהבתי את האקס אבל אחרי שנה וחצי זה כבר לא היה זה. התרגשתי ממנו אבל לא נפלתי מהרגליים. 

ליפול מהרגליים ? זה מה שאני רוצה? 

הריי אני סתיו, ואני חזקה ואני צריכה להיות בעמדת כוח. לפחות זה מה שעובר לי בראש. כן, התחושה הזאת של לחכות להודעה, או שהוא מחמיא לך זאת התחושה הכי מהנה בעולם. אבל בא לי שזה יהיה מעבר, שאני ארצה את הכי שבעולם. 

אני מאמינה שאנסה לחזור לכתוב, למרות שישראבלוג קצת מתפרק... 

אני פשוט צריכה לנצל את הזמן שלי כמה שאפשר. ולהצליח לעשות את הכל בדרך שאני רוצה.