חיים בלי רגשות

אף פעם לא הרגשתי כל כך שייכת, אף פעם לא הרגשתי שאיני רוצה שערב יגמר, אף פעם לא הרגשתי כל כך מאושרת, שפשוט כל מה ומי שאני אוהבת ורוצה קיים. 
ערב יום העצמאות, הזמן הכי מדהים בשנה, הזמן הזה שכל עם ישראל אחים, הזמן הזה שתוכל להיות הופעה, ושתיים יתחילו לרקוד סתם כי מתחשק להם, וכולם מסביב ימחאו להם כפיים, ואפילו יצטרפו אליהם, החיוכים העפים באוויר, החיבוקים, הכל בערב אחד מלא אהבה ואהדה למדינה שלנו.
כן אולי למדינה שנו יש עתיד רעוע וחסר עניין, ואני בתור הדור הצעיר צריכה לעושת הכל בשביל עתיד טוב יותר, בערב הזה שחכתי מהכל, מכל העתיד מכל הבעיות הבחירות הכל, פשוט עמדתי וראיתי כמה שאני מאושרת, כמה שאני פשוט לא צריכה אף ארץ אחרת .
אין לי ארץ אחרת. ישראל זה הבית.
רק בערב יום העצמאות מבינים כמה שארץ ישראל היא בית.
לי אישית זה היה פשוט הרגשה מדהימה, לא הרגשתי ככה הרבה זמן.
אחרי ההופעות, והאהבה ביין כולם, שסתם רוקדים עם אנשים שאפילו לא מכירים, הלכנו למסיבה סתם מסיבה לכיתות ט' נכנסתי למסיבה והתחלתי לרקוד, אף פעם לא הרגשתי את ההרגשה המעולה הזאת, אף פעם, שמסביבי של האנשים שאני אוהבת, כל האנשים שחשובים לי, שאני לא כועסת על אף אחד, שאני פשוט מאושרת.
חייכתי כל הערב, עזבתי את האייפון, לא הייתי באמת צריכה אותו, כולם הריי היו מסביבי, כולם.
חייכתי חיוך מאושר, כי מזה הרבה זמן, הייתי באמת מ א ו ש ר ת .
רק בערב זה הצלחתי להבין כמה שאני אוהבת את החיים שלי, כמה שאני באמת שייכת אליהם, כמה שאחרים אוהבים אותי גם, וכמובן שלפעמיים גם אם אין אהבה, יש אפילו דברים שהם מעבר.
אני מרגישה שייכת. ולא אכפת לי לאן אני ילך בתיכון, העיקר שאני שייכת כבר עכשיו.
שיהיה לישראל עוד המון ימי עצמאות, ושיום העצמאות הזה יחזור על עצמו, אפילו עוד מאה פעם.
חג שמח, ובתאבון בעל האשים  

בכל יום שואה יש כמה תכנכים קבועים:|
-הטקס המרכזי שבו נותנים כבוד לניצולי השואה (למרות שביבי בנאומו אמר אותם אחרונים אחרי רשימה ארוכה של אנשים)
- השיחת בוקר עם המורה על כמה שחשוב להנצחיכ כי ניצולי השואה הולכים ונעלמים
-הצפירה
-הטקס בבית הספר, שילדים בוכים ליידך ומשום מה זה גורם לי להרגיש חסרת רגשות 
- חזרנו הביתה, אכלנו ראינו טלויזיה(אם יש מה בכלל) וכמובן הלכנו לפייסבוק, בפייסבוק יש את הסטטוסים הבאים:
'ועדיין המספר הכי גדול עד היום 
שמגלם את התקווה אבל ממחיש את האסון
הוא זה שכשאומרים אותו
כל אדם שפוי עובר לדום...
שש מיליון.'
'אוף היום הזה קשה'
'שישה מיליון, אסור לשכוח אותם'
והכי מזעזע
'מי שחושב שהיטלר בן זונה שיעשה לייק'
אני באמת תוהה, ככה אתם מנציחים ? בזה שתרשמו משפט או חצי משפט, על כך שצריך להנציח ?
לא יותר חכם לבוא ופשוט לשתוק ? לכבד קצת ? לא להגיד יותר מידי ? אני מבטיחה לכם שלרוב ניצולי השואה אין פייסבוק שיעזור להם לראות את 'ההנצחה' המיוחדת שלכם בפייסבוק...
אני באמת נגד ההנצחה הזאת בפייסבוק, היא אולי תראה שאתם מכדים את יום השואה אבל בואו נודה באמת, זאת רק הפוזה.
אם הייתם מכבדים הייתם אומרים סתם ככה אפילו לאח או לאחות שלכם על הסיפור הזה שסיפרו לכם עליו בבית ספר על הטקס, הייתם משתפים חברים שלכם הייתם אומרים שהטקס היה מרגש מאוד.
פייסבוק, זה פשוט ניהיה המקום היחיד שלנו להגיד את הדעות שלנו ? אין לנו פה ? אל תתנו לפייסבוק לבוא ולהגיד את הדעות שלכם, אל תרשמו הנצחה כי זה לא המקום !
ובאמת אל תיהיה עד כדי כך עלובים ותרשמו, מי ששונא את היטלר, שיעשה לייק. תעשו לי טובה ופשוט תחשבו פעמיים לפני מה שאתם רושמים, האם זה מתאים והאם זה נכון.
קחו נשימה לפני כל צעד, זה אפילו לא עולה כסף.
ואם אתם אומרים 'קל לה להגיד קל לה לרשום' אז כן אולי זה קל לי, אבל באמת אתם רוצים להנציח, תרשמו פוסט אל תיהיו ככה ותרשמו סטטוס בפייסבוק, זה אפילו לא מכבד זה
משפיל.
יום השואה זה יום חשוב, זה ציון היום של השחרור שלנו מפני מה שעשו לנו הנאצים, אסור לשכוח את היום הזה וכמובן, צריך לכבד אותו ומאוד.
להנציח סיפורים, ופשוט במילה אחת גדולה, לזכור.