Tell me, we both matter, don't we?

הכל חורפי ונעים, אם רק לא היה לי את העומס הלימודי המעיק, הכל היה בסדר.

שאר העומס לא מפריע לי.

משאלת יום ההולדת שלי התגשמה, גם אם רק לטווח הקצר, לא אכפת לי. למרות שאני אשמח אם היא תמשך לנצח.

ציואים יפים ולא גמורים, היא לא בוכה, זה רק נדמה לך בזווית הזאת. ואמור להיות שם תינוק. והשמלה בכלל כחולה, אבל נגמר לי הצבע הכחול.

נגמרו לה גם הדמעות בעיניים, והגרון יבש.

לוח שחור חלק, מחר נעשה ממנו ורד אבסטרקטי כלשהו, ונדבר על נאמנות ובגידה, אהבה ותשוקה וקנאה.

וזה יראה כאילו זה בכלל לא קשור אליי, כאילו הורד הזה לא אומר בשבילי כלום.

לפעמים אני רוצה שנדבר כמו פעם, ונחייך אחד אל השני כמו פעם. ונחבק וננשק כמו פעם. בלי לפחד, ולבכות כשהשני לא מסתכל.

לפעמים אני תוהה כמה אנשים אני עוד אאבד לפני שאני אשבר שוב. בכמה אנשים אני אפגע כי אני כזה אגואיסט.