סיפורים בהמשכים

פרק 3: כנסייה

הוא התחיל ללכת לשם. לכיוון הכנסייה הישנה. הוא שנא את המקום. תמיד היה משתעמם שם עד מוות. אבל לא הייתה לו בררה: הוא רצה זאת. יותר מכול דבר אחר.
הוא נעצר, עומד מול שעריה הגדולים. בשני צדדיהם, עמדו פסלים בסגנון גותי. לכולם היו כנפיים שבורות. הוא תיעב את הסגנון שלהם, הוא שנא כנסיות. כולם ידעו זואת.
אז למה היא אמרה לו לפגוש אותה כאן?
אולי כי ידעה שתיעב את המקום.
הוא נשם עמוק, ונכנס פנימה.
היא ישבה על אחד הספסלים הקדמיים ביותר.
"אני יודעת שאתה שונא את המקום הזה", אמרה, מבלי להביט בו אפילו.
"אבל בחרתי בו לא בגלל זה".
הוא התקרב אליה, "אז למה בחרת בו?".
"זה לא ממש חשוב עכשיו. אז אתה מסכים?".
הוא הרים את ידו, והניח על גבה. היא יישרה אליו את מבטה האדיש.
"איפה מייקל?".
"אם אתה תסכים, אני אגיד לך".
ואז, הוא דחף אותה עם ידו, וריתק אותה בידיו לרצפה. "הבעיה שלי, היא שאני לא בוטח בך".
היא התפתלה מתחתיו, מנסה לזוז.
"איפה, מייקל?!".
"דניאל...".
הוא קירב אליה את פניו. לפני שהוא הבין מה קורה, היא נתנה לו אגרוף בפרצוף. הוא הסיר את זרועותיו, משתמש בהן לחסות את פניו. שניהם התרוממו במהירות. קת'רין הכניסה לו כמה בעיטות ברגליים. מפילה אותו על אחד הספסלים. היא עלתה עליו.
"בזמן שאתה היית עסוק בלשדוד חפים מפשע", אמרה לו, "אני הייתי עסוקה באימונים".
דניאל מלמל קללה אילמת.
"אני מיומנת בנשק, מעקב... הסתננות... קרב מגע... והסחה. אה, ויש לי חגורה שחורה בג'ודו".
הוא ניסה לזוז, אך היא לא נתנה לו.
"איפה מייקל?!", צרח.
"תגיד לי אתה חרש?!" צעקה עליו, בקול תוקפני ומפחיד משלו.
"אני לא אגיד לך איפה הוא, עד שלא תגיד לי שאתה מסכים לעזור לי לטפל בו, ושתעזור לי לנקום במי שהצית את השרפה!".
"השרפה נגרמה מקצר! אף- אחד לא הצית אותה!", קרא בכעס, אך בליבו פחד. זה היה צד בקת'רין שמעולם לא ראה בעבר.
קת'רין החלה לצחוק בקול. "עוד לא קלטת?!".
"מה?".
"השרפה נועדה להרוג אותנו! את כולנו! היא לא הייתה טעות! משהו הצית אותה במכוון!".
דניאל הפסיק לזוז, ויישר אליה את פניו. "מה זה?".
"הם הציתו את השרפה, כי חשבו שזה יהרוג אותנו. אבל לא, הצלחנו לברוח, ועכשיו הם מחפשים אותנו".
הוא פלט נחרה לגלגנית. "את צוחקת עלי".
"אני ניראת לך צוחקת?".
משלא הגיב, כרכה את זרועותיה סביב פניו, והכריחה אותו להביט בה.
"שאלתי שאלה!", צעקה עליו.
"אני ניראת לך צוחקת?!"
הוא הרים את גבותיו בתמיהה מזויפת. "מאיפה את יודעת את זה?".
"אני יודעת הרבה דברים".
"מאיפה לי לדעת שאת לא טועה?".
"אתה זוכר פעם אחת שטעיתי?".
לדניאל לא היה מה להגיב. אך הוא עדיין לא האמין לה.
"מה הם רוצים מאיתנו? למה הם רוצים להרוג אותנו?".
כעס הופיע בפניה של קת'רין.
"אני יודעת שאני מדהימה, אבל אני לא יודעת ה-כו-ל. רק הרבה".
דניאל פתח את פיו, אך סגר אותו מיד.
"נו?".
"מה נו?".
הכעס נעלם מפניה של קת'רין. חיוך תמים עלה במקומו.
"אתה איתי?".

"אנ'לא מאמין שהייתי חייב לבוא איתך רק בשביל זה!", כעס אדם.
אנה לא הביטה בו אפילו. עיניה היו שקועות בכנסייה.
"מה קיבינימט הוא עושה שמה?", כעסה.
"אה, נכנס לכנסייה!".
"אה, הוא שונא כנסיות! הוא סיפר לי! הוא מספר לי הכול!".
אדם התיישב על הרצפה בחבטה.
"אנ'לא מאמין שגררת אותי לפה לחינם!", התלונן בפעם השנייה.
"אתה הסכמת".
"חשבתי שנלך למצוא איזה משו לאכול. לא חשבתי שנעקוב אחרי דניאל ל... דבר הזה!".
היא הביטה בו סוף סוף. "בחיים לא ראית כנסייה?", קראה בהפתעה. "בחייך! 'תה אח שלי! היינו הולכים לכנסייה כמעט כול יום!".
"הייתי בן חמש!", קרא בתגובה, "אני בס'ך כול בן עשר!".
"וחצי", הוסיפה אנה.
"סו?".
"סו... כלום".
אדם נחר.
אנה קווצה את גבותיה. "בוא נתקרב", אמרה חרישית.
"מה זה יעזור? 'נחנו לא נוכל לשמוע כלום!".
מבטה התבהר. "אבל לראות כן".
"מה?!" הופתע אדם.
אנה רק הנהנה. משהו בזה היה כמעט מלחיץ.

"נו? אז 'תה איתי או לא?", שאלה קת'רין בפעם המי יודע כמה.
היא עמדה על בימת הכנסייה, והוא התהלך בין הספסלים.
"אנ'לא יודע!", ענה בכעס.
"מה יש לדעת?! כן, או לא? נורא פשוט!".
הוא נתן לה מבט עצבני.
"זה לא כול כך פשוט. בייחוד בגלל שזה מייקל".
"דווקא בגלל שזה מייקל, אתה אמור להסכים".
"מצד אחד", אמר , "זה מייקל. מצד שני, את מבקשת ממני לנקום ברוצח שלא קיים!".
"מה לא קיים?! השרפה לא הספיקה לך 'תה רוצה עוד הוכחה?!".
"קת'רין..." מלמל דניאל בייאוש.
"אני ראיתי אותו!", אמרה לבסוף. דניאל נעץ בה מבט מופתע.
"מה?".
קת'רין שתקה קצת.
"קצת אחרי שברחנו מהשרפה...", אמרה. "אחרי שהופרדנו... ראיתי משהו יוצא מהבית. הייתה לו מסכה שחורה על הפנים, אבל ראיתי את העיניים שלו". היא הצטמררה. דניאל התקרב אליה. מבט מוטרד על פניו.
"אני לא אשכח לעולם את העיניים שלו", אמרה בקול יציב וקפוא. "עיניים כחולות. מזכירות ים קפוא".
"איך את יודעת שזה הוא?", שאל אותה.
"אתה מכיר אותי. אני לא טועה אף- פעם. אני לא מהמרת אף- פעם. לא מנחשת אף פעם".
הוא התקרב אליה. בגלל שהייתה על הבמה, קת'רין הייתה גבוהה ממנו.
"אני רוצה לנקום בו", אמרה בביטחון, "אני לא יודעת איך. לכן אני זקוקה לעזרתך. אתה האדם הכי עקשן, מרדן, ותוקפני שהכרתי אי- פעם. אני זקוקה לך...", היא השפילה את מבטה, "וגם מייקל".

"מה 'תה רואה?", קרא אנה מלמטה.
אדם החזיק את עצמו בקושי, מביט בחלון הכנסייה הגבוהה. הוא לא היה גבוהה במיוחד, אז הוא נאלץ לעמוד על כתפיה של אנה כדי לראות.
"אהה... אנה אל תיבהלי".
"נו?".
"ואל תיכנסי פנימה".
"נו?!".
אדם השתתק.
"יש שם משהי".
"מה זה?! איך היא ניראת?!".
"החלון צבעוני", אמר אדם, "קשה קצת לראות צבעים. אבל אני רואה שהיא גבוה ממנו. יש לה שיער ארוך... היא לבושה מזה מוזר! ישלה ווסט וחולצת פסים, או שזו גופיה? אנ'לא ממש רואה! לא רואים ת'פנים שלה טוב!".
"זה מספיק לי!", אמרה אנה בכעס, פניה סמוקות בבושה. "אני נכנסת פנימה!".
"טוב תני לי לרדת קו... אה!".
אנה כבר מהרה לתוך הכנסייה, ובגלל שאדם עמד עליה, הוא מעד, ונפל על גבו.
"כוס אמק", מלמל בכעס.

" אתה האדם הכי עקשן, מרדן, ותוקפני שהכרתי אי- פעם. אני זקוקה לך...", היא השפילה את מבטה, "וגם מייקל".
דניאל לא הגיב.
"אז אתה מוכן?", היא חזרה להביט בו. הוא שתק. היא ידעה שהוא כמעט מוכן, אך הוא זקוק לעוד דחיפה אחת.
"תראה... אני יודעת ששכחת אותי לגמרי. לא איכפת לך ממני. אתה מתבייש בי. אתה שונא אותי בכול נשמתך...", היא השתתקה לשנייה.
"אז אם לא בשבילי... אז לפחות בשביל אח שלך".
הוא שתק. "אוקי", לחש.
"אני מסכים".
קת'רין רצתה להגיד משהו, אך לפני שיכלה, הדלתות הכבדות נפתחו.
"דני-אאאאל!!!".

באותו רגע, התעצבנתי נורא. היא הרסה את כול המומנט!

טוב ת'אמת?
נמאס לי לחכות לתגובות שלא מגיעות!
חוץ מזה, אני כבר לא חושבת שיגיבו יותר, אז...
סוף שבוע נפלא!