סיפורים בהמשכים

פרק 4: גל של חמימות.

"דני-אאאל!", צרחה אנה. והפסיקה מיד.
דניאל עמד ליד הבמה. לבדו.
היא רצה אליו.  "איפה היא?!".
"איפה מי?".
"היא! נו...".
אנה החלה לסרוק את הכנסייה ברפרוף, בעוד אדם נכנס מאחוריה.
היא הסתובבה אליו, "חשבתי שאמרת שיש מישהי!".
"כן, הייתה פה משהי", אמר אדם בכעס. "אמרתי לך גם לא להתפרץ ככה פניה. נפלתי על התחת!".
"אנ'לא רואה פה אפ'חת".
אדם רצה להגיד משהו, אך החליט לא להגיד לבסוף.
"למה חשבתם שיש פה משהי?", שאל דניאל. אדם ואנה הסתכלו עליו.
"אני פה לבדי".
"למה אתה כאן?", אנה לא וויתרה.
"כי....", דניאל ניסה להגיד. "אהה....".
"נו?".
"בגלל...".
"נו?"
"אהה....".
"נו?!".
"מזה מעניין אתכם?", פלט בכעס. לפני שיכלו להגיב, יצא משם בעצבים.
אדם ואנה החליפו מבטים.
"הבחור לא שפוי", אמר אדם.

היא נשמה עמוק, וספרה עד עשר בליבה.
ממש בשנייה האחרונה, הספיקה להתחבא.
היא הציצה לתוך החדר, מתחבאת עדיין מאחורי הפסל.
תוהה לעצמה: למה לעזאזעל הם עדיין נשארים?!

"משהו קורה פה", אמרה אנה בהחלטיות.
"אני מכירה אותו מספיק טוב כדי לדעת מתי הוא מסתיר משהו. וזה בטח משהו גדול".
אדם היה עסוק באותו רגע בעלייה לבמה. "סתכלי!", קרא לה.
הוא הצמיד את כפותיו. "הווה נבקש מחילה מאדונינו...".
"לא מצחיק אדם!", כעסה אנה.
"לא ניסיתי להצחיק".
היא החלה ללכת במעגלים. "הוא מסתיר משהו", אמרה בביטחון, "השאלה היא, מה?".
"אני לא יכול לענות על זה", אמר אדם באדישות. "תשאלי אותו".
אנה נתנה לו מבט של אתה באמת דביל, או שאתה רק עושה ת'צמך כזה?
אדם גלגל את עיניו. "זאת זכותו לא לספר לך הכול". הוא החל לרדת מהבמה, מקשיב בחצי אוזן לדבריה.
"אני החברה שלו! אנחנו יוצאים ארבע שנים! הוא סיפר לי עד היום הכול!. על זה שאין לו אחים ואחיות, על ההורים הגרושים שלו, על השרפה שעבר לפני חמש שנים! יש לי זכות לדעת!".
קת'רין גיחכה בשקט. "מאיפה לך שהוא סיפר לך הכול?". לחשה.
אנה נעצה באדם מבט עצבני. "הוא סיפר לי הכול!".
הוא הביט עליה. "אמרת משו?".
"כן! אני יודעת הכול עליו!".
עאלק חשבה קת'רין.

הוא ישב על מיטתו. או יותר נכון, על המזרן שלו. מזוודה הונחה לפניו. כמה זוגות מכנסיים וחולצות, היו מקופלים בפנים. הוא נשם עמוק. עדיין, למרות מה שאמר לה, לא היה שלם עם החלטתו. הוא התגעגע אליו. היא צדקה רוב הזמן, אך בדבר אחד טעתה: הוא לא שכח אותם. לא היה יום שלא חשב עליהם, לא תהה אם הם בחיים, לא הצטער שלא הקשיב לה.
אבל הוא לא יכול להשאיר אותם לבדם. הוא הכיר אותם לפני חמש שנים, כשבוע אחרי השריפה. הם היו יתומים. אימם נפטרה כשאדם נולד, ואביהם נטש אותם בכפר הזה, ביתם, כשהיו מספיק קטנים כדי לשכוח אותו. הם מעולם לא ידעו אם הוא עדיין חי, או אם יש להם קרובי משפחה אחרים. כול מה שידעו, היה שיש להם זה את זה. כאשר דניאל הגיע, הם קיבלו אותו בחום, נתנו לו אוכל ומקום לישון. בכפר הנטוש הזה. שם איש לא אמר להם מה לעשות. אלו היו רק שלושתם. לנצח.
עד עכשיו.
הוא הוציא את המכתב מכיסו.
*"דניאל היכר", היה כתוב בו.
"אני וכתרין ברחנו בשרפה. כתרין אובדת ארבה בישווילי. היא אומרת שלו פגשתה עותה במשח 5 שנים. אני מכווה שהי מצה אותחה, ושהי הוויאה לחה עט המחטב הזה. עני רוצא לפגוש עותחה! באוד קמה זמן איהיה לי יומולדת 6, ועני רוצא שטבוא ליומולדת שלי ותשחק איטי!
כתרין אומרת שעתה טאזור לא לנכום במי שעצית עט השרפה, שטאזור לא לתפל בי, ושעז נכזור קולנו הבאייתה!
עני מקווה מעוד מעוד שטבוא!
בבכשה!
מייקל!"*.
דניאל קרא שוב את המכתב. גל של חמימות עלה בגופו. הוא אהב את המכתב, למרות שהיה די פתטי. הוא התגעגע לאחיו. מייקל היה רק תינוק כאשר החלה השרפה. הוא בטח לא זוכר אותו כבר. הוא קיווה שקת'רין סיפרה לו עליו. לפחות קצת. למרות שלא הייתה באמת אחותו, הוא עדיין, קצת, ממש קצת, חיבב אותה. אחרי הכול, היא לא התכוונה לרע. הוא דחף את המכתב מתחת למזרונו, ושב לקפל את בגדיו.

השעה הייתה מאוד מאוחרת. אך הוא לא יכל לישון. הוא הלך במעגלים. היה נידמה כאילו הבובות שלו מביטות בו, לאן שלא הלך. מייקל היה עייף, אבל יותר מכול היה מאוכזב. זה אמור לקרות. כול רגע. והיא לא הייתה שם כדי לחגוג איתו. וגם לא הוא. היא הבטיחה לו שהוא יבוא. אך הם לא באו. עדיין התעכבו.
"אולי הוא לא יבוא?", מלמל בחשש. המילים האלו גרמו לו לפחד עוד יותר. הוא כול כך קיווה שהוא כן יבוא. שישחק איתו. שהוא יכיר אותו. שיבלו יחדיו. תמיד היה ילד חברותי, ורצה לשחק אם כולם, ולא היה איכפת לו במה בדיוק. אבל דניאל היה שונה. הוא היה כמו מאין אגדה ישנה בשבילו. קת'רין נהגה לספר עליו תמיד. 'הוא האדם הכי עקשן ומרדן שהכרתי' אמרה תמיד, 'אבל הוא היה נחמד באותה מידה בדיוק'. הוא הביט בשעון היד שלו. שתיים עשרה בלילה בדיוק. 'יום הולדת שמח לי', חשב. ואז, לקח את הכרית שלו, טבל בה את פניו, ופרץ בבכי קורע לב.

קת'רין התהלכה במעגלים. היא עמדה ליד בית כפרי, ומחשבות רבות התרוצצו בראשה. איפה הוא? הוא בסדר? למה הוא מתעכב? לפני שניסתה לענות על אחת מהשאלות האלו, הוא הופיע מולה. מזוודה בלויה הייתה בידו הימנית.
"איפה היית?", שאלה.
"תנסי את להתחמק מאנה", ענה בכעס, ואז נזכר שלא סיפר לה על אנה.
"החברה ש'ך? זאת עם השיער השחור והבטן?".
הוא לטש בה עיניים נדהמות. "איך ידעת?".
"אינטואיציה נשית. אגב, מי זה ה... ילד הזה, זה שבגילי, פלוס מינוס? זה שעושה חיקויים ממש ממש גרועים?".
"זה אדם. אח שלה. איך ראית אותם?".
"הייתי בכנסייה".
"אה?". הוא לטש בה מבט דבילי.
"היום בצהרים? אחרי שהסכמת ואני רצתי להתחבא?".
"אה", הבין פתאום.
היא החלה ללכת. "אתה בא?".
"אני בא רק בגלל מייקל. לא בגלל אף סיבה אחרת".
"כול מה שאני שמעתי, זה 'אני בא'".
הם החלו ללכת. כול אחד מהם שקע במחשבותיו. קת'רין חשבה על מייקל, ודניאל חשב על אנה ואדם. שניהם ניסו לא לחשוב על היום ההוא לפני חמש שנים.

~2011~
דניאל לא ידע מה העיר אותו, החום או הצעקות מבחוץ. כול מה שידע, זה שהוא צריך לקום. כשהתעורר, הלהבות היו רחוקות ממנו בכחצי מטר.
"מה לע-", ניסה להגיד, אך צרחה חזקה הפסיקה אותו.
מייקל! קת'רין!
הוא רץ לכיוון הצעקה, הוא היה חייב להגיע אליהם!
הוא היה מוכרח להגיע אליהם!
"מייקל! קת'רין!", קרא, נכנס לחדרם. כשנכנס, עמד בפתח מבוהל.
הם לא היו שם!
"שיט!", צעק. הוא הסתובב, והחל לצאת.
"קת'רין! מייקל!".
איפה הם היו יכולים להיות? קת'רין בת ארבע, ומייקל בן פחות מחודשיים! לא יכול להיות ש...
הוא עמד במקומו. קת'רין ידעה מראש על השריפה, נזכר. יכול להיות שהיא לקחה את מייקל וברחה לפני שהכול התחיל!

דניאל צדק: קת'רין באמת פחדה שהשריפה תהרוג אותם, וברחה עם מייקל קודם. כשהשריפה החלה, היא כבר עמדה ליד הכביש המהיר שיוצא מהעיר.
היא הסתובבה. מביטה בעיר בפעם האחרונה. ראו את הלהבות הגדולות עד לשם. היא חייכה בעצב. מייקל הקטן התעורר לפתע, והחל לצרוח בקול.
"ששש...", לחשה לו. "הכול יהיה בסדר מייקל. דניאל ינצל! הוא התעורר בזמן!".
מבטה הושפל לפתע. "אבל אני לא יודעת אם ניראה אותו שוב".
דבריה חזקו את צרחותיו של מייקל.
"ששש", ניסתה להרגיע אותו.

~2016~
הוא התיישב, נושם עמוק. מופתע מעט מהחדשות שהביאו לו.
הוא הוציא תמונה מכיס חולצתו. גל של חמימות עלה בו.
שתיהן היו שם. לאחת היה שיער שחור וחלק, עיניים חומות וגדולות, עור חלק ויפה, והיא הייתה קצת נמוכה. חיוכה היה קורן כשמש. היא הייתה יפיפייה. לשנייה היה שיער בלונדיני ארוך, עיניים ירוקות יפות, עור בהיר למדי, וגובהה היה לפחות שני מטר.
הן דמו להם כול-כך!
הוא ליטף את פניהן מבעד לתמונה. דמעות קרות נטפו מעיניו.
הוא אהב אותן, יותר ממה שתוכלו לתאר.
הן לא היו אשמות בתועבות שנולדו להן.
מבטו התקשח.
הם תועבות.
אין להן מקום בגן- עדן.
הם הולכים לגיהינום.
אין להם מקום בעולם שלנו.
הוא חיזק את אחיזתו בתמונה.
הן לעולם לא היו מבינות אותו.
הוא היה חייב לעשות זאת.

אז למה לעזאזל זה לא עזר?

לכו תבינו מה חושב רוצח.

 חופשששששששששששש!!!!!!!!!!!!!!!!!!
סופסוף חופש!!!!!!!!!!!!!!
שיהיה לכולנו חופש גדול!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

*אה, והמכתב של מייקל? הוא בכוונה בשגיאות כתיב!*