מעמית לעמית - הבלוג של עמית נגלר

הורינו גדלו עם המשפט ש"חברים יש רק באגד...".

ילדינו יגדלו עם המשפט ש"חברים יש רק בפייסבוק...".

ככה זה, זמנים משתנים, טכנולוגיה משתנה אבל בני אדם לא משתנים.

אני מחלק את גולשי הפייסבוק לשניים: האישיים והמסחריים.

לטיפוס האישי יש 37 חברים, שבועיים אחרי 42 ואחרי חודשיים 55

הוא לוקח הכול אישי. כל חבר עובר "ועדה" לפני שהוא מקבל אישור.

הטיפוס המסחרי היה פעם אישי או שמלכתחילה הוא מסחרי.

הוא יהיה חבר של כל העולם ואשתו. 5001 חברים, 1677 חברים, מה זה משנה

הוא רוצה לצעוק ושכל העולם ישמע.

הבת שלו אתמול עשתה את הנפיחה הראשונה שלה והוא תיעד את זה בוידאו וכעת כוווווווולם

צריכים אם לא להריח אז לפחות לחזות בתחושה.

מה עדיף ?

בואו נחזור אחורה.

מה זה לעזאזל חבר ?

לאחרונה ישבתי עם שמונה חברים במסעדה טובה עד 12 בלילה. חגגנו סיום מסכת.

זה חגיגה של דוסים שלומדים גמרא (מומלץ, מפתח ת'שכל)

אז כן, הם חברים. אבל היי, אם תשאלו אותי, הם כמעט ולא מכירים אותי.

זאת אומרת בכללית, כן. אבל מבפנים ? ממש לא.

נכון, צריך שנים לטנגו וזה הרבה בגללי אבל פתאום קלטתי שהפייסבוק יצר זן חדש

של חברות. אני לא צריך לראות אותך ואני לא צריך לדבר איתך בטלפון.

מספיק שאתה שם מאחורי הרשת, לפני המסך, זמין בצ'ט או במייל וזהו.

ואם זה המצב וזה מה שנגזר על דרך החברות בין אנשים אז פאק איט וזה לא נראה לי.

ואולי כל העניין הזה של חברים בפייסבוק קשור לעבודה.

היום, למרות שלא עובדים רשמית ביום שישי (יש סידורים שזה לא פחות מיום עבודה)

עובדים הרבה יותר שעות מבעבר.

ההורים שלנו היו יושבים במרפסת אחה"צ ומדברים עם השכנים. היום אין גם לזה זמן ופייסבוק ורשתות חברתיות בכלל
נותנות לנו את האפשרות "לדבר עם השכנים" ולבוא מסופקים הביתה.

אני מניח שאם קראת את הפוסט עד לפה נשאלת השאלה

מ-ה  ה-ו-א  ר-ו-צ-ה ?

אני מתגעגע לחברים של פעם.