והחיים שלנו .
החיים שלנו הם מערבולת זמן .
החיים שלנו .
החיים .
מושג דיי גדול בשבילי .
'את כל כך גדלת. רק אתמול היינו בבית חולים, נולדת .
את כל כך יפה. את לא מבינה בכלל כמה.'
כנראה שלא . אני לא מבינה . אולי אני גם לא אבין ?
איך אני בדיוק אמורה להרגיש מיוחדת כשאפילו כשדודים שלי , אפילו שסבתות שלי , אפילו שההורים שלי מתבלבלים בינינו בטלפון .
ואף פעם הבלבול הוא לא עליי.
גם כשאני עונה , זה תמיד הן .
גם כשהן עונות , זה תמיד הן .
למה אף פעם לא חושבים שזאת אני ?
אני לא מספיק ... מה המילה ?
חשובה ,
מעניינת ,
קיימת ?
אני מנסה להבליג . באמת .
לא מצליחה .
לא יכולה .
לא רוצה .
הלוואי , הלוואי שאני אחזור לגיל 3 .
לאותה ילדה קטנה וג'ינג'ית מלאת חיים .
אותה ילדה קטנה , עם עיינים כחולות .
אותה ילדה קטנה שלא הזיז לה איך היא נראת ומי מסתכל.
שלא הזיז לה מה קורה .
העיקר ... להינות .
אבל הנה אני , עולה לכיתה י' .
בת 15 . שיער בלונדיני\ג'ינג'י .
עיניים ירוקות . שמנמנה .
בלי חבר ראשון . בלי נשיקה ראשונה .
מתקרבת אל לחץ התיכון .
משתגעת מהלחץ היותי בת .
מתפללת שיום אחד יבוא השקט.
אני כל הזמן חוזרת על המשפט הזה .
'בסוף יהיה טוב. '
אז לא .
בסוף לא יהיה טוב .
אנחנו לא חיים באגדה יפה .
ומה זה הסוף בדיוק ?
המוות ?
החיים שלנו בנויים מתקופות.
כשתיגמר התקופה הרעה תבוא תקופה טובה.
וכשהיא תגמר תבוא עוד תקופה רעה ואז עוד תקופה טובה.
וככה זה יימשך . ☺
יותר נכון להגיד 'יהיה טוב..מתישהו.' .
ויהיה .
ואז שוב יהיה רע .
ושוב יהיה טוב .
ואז אני אגיע למוסד לחולי נפש .
תבואו לבקר?
זה יהיה נהדר. [:
אני כבר יודעת מה אני רוצה ליומולדת .
אני רוצה שק אגרוף .
בו אני אחבוט .
עליו אני אוציא את העצבים .
במקום להוציא על האנשים הלא נכונים .
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
