כשאדם כלשהוא אומר לך משהו רע ושקרי עלייך , אתה נפגע.
כשאדם אהוב עלייך אומר משהו רע ונכון , אתה עוד יותר נפגע .
הסיבה שאתה כ''כ נפגע מזה,היא משום שאתה יודע שזה נכון .
אתה פשוט מנסה להתכחש לעובדה הזאת .
בהתחלה אתה בשוק .
איך בן אדם שאתה אוהב והוא אותך אומר לך דבר כזה .
אז אתה מפנים כמה נכון זה וכמה חרא אתה.
ונפגע עד עומקי נפשך .
אחרכך ...
אתה פשוט רוצה למות .
אתה מאבד את כל השמחה .
כל הרצון לחיות .
כל הרצון לעשות משהו בחייך .
מתפלל שיבוא איזה מחבל וירה לך בראש , בזמן שמטיחים בפנייך את כל רצף הטעויות הנורא שלך .
אין חשק לכלום .
אין חשק להיות עם אף אחד.
פתאום כולם נראים לא חשובים .
לא מזיז לך מה יקרה .
לפעמים ...
אני חושבת על כמה היה יותר טוב לי ועולם אם לא הייתי .
ויש אנשים שדואגים להראות לי כמה חרא אני . כמה מטומטמת אני . כמה דפוקה ומפגרת .
ולא. אלה לא רחמים עצמים .
ככה אני רואה את המצב.
לפעמים ...
אני כל כך שונאת את עצמי.
ואני מתביישת להגיד את זה.
מתביישת להגיד כמה הם צודקים לגביי .
עצובה להגיד כמה כל מה שהם אמרו נכון .
אני שונאת את זה שאני לא מספיק אחראית .
אני שונאת שכל דבר שאני נוגעת בו נהרס .
אני שונאת שאני כזאת נזק.
אני שונאת את זה שאני 'ילדה קטנה' ...
אני שונאת את זה שאני משתמשת יותר מדיי ב'אני חייבת..' .
אני שונאת את זה שאני לחוצה כל כך.
אני שונאת את זה שאני כזאת עצבנית.
אני שונאת את זה שאני מקצינה הכל.
אני שונאת את זה שאני לא מבינה .
אני שונאת את זה שאני לא מצליחה להסביר .
אני שונאת שצועקים עליי.
אני שונאת את זה שאני שונאת.
אני שונאת שאכפת לי יותר מדיי מדברים.
נימאס לי להקשיב .
בשביל מה ?
גם ככה אני לא מבינה .
נימאס לי להסתכל.
גם ככה אני לא מצליחה להסתכל בעיינים כשבאמת צריך.
נימאס לדבר.
גם ככה אני חופרת.
נימאס לי לזוז .
הכל כואב לי.
אני רוצה לישון .
ולא לקום.
וזאת עוד תקופה .
במשך החיים.
גם היא תסתיים.
עד אז ,
נתקעתי עם עוד דיכאון מסריח .
'רואה שאת עדיין ילדה קטנה...'
אין לי כוח כבר .