I Dont Belong Here.
איכשהו הכל נשמע טוב יותר באנגלית..אפילו זה..
הנה נגמר עוד יום,
והנה עומד להגמר עוד לילה,
איכשהו זה הזמן היחיד בו אני יכול,או רוצה לכתוב..
כל לילה מגיע הרגע שבו אני מוצא זמן לחשוב בשקט,ומתחיל לשאול שאלות..
ככה אני פשוט צולל עמוק,ומגיע למצב שיש לי כ"כ הרבה לומר,בין אם זה סתם כדי להוציא ולפרוק ובין אם זה כדי למצוא פיתרון..
אבל זה אף פעם לא קורה,
כי אין לי את היכולת הזו משום מה..
אין לי את היכולת להפתח לאדם,לספר מה שבאמת עובר עליי ומה שאני באמת חושב,היו פעמים מעטות שניסיתי,והגעתי לאנשהו,אבל זה אף פעם לא היה אמיתי..
יש לי מן קול טפשי כזה בראש שאומר לי לשמור בבטן ולהתמודד לבד,
אבל מאיפה זה נובע?..
הרי אני תמיד שומע מאנשים :
' אתה לא לבד,אתה תמיד יכול לסמוך עליי שאהיה לידך '
אבל הם לא אומרים את זה מכוונה אמיתית..
זה נאמר כ'גמול' בשבילי על כל הפעמים שאני הייתי שם בשבילם כדי להראות להם שהם לא לבד
זה 'גמול' בשבילי שבעצם נועד רק כדי לאפשר להם לסיים שיחה עם מצפון נקי,
כי הם יודעים שאני לא האדם שיבקש עזרה,הם יודעים שאני לא הטיפוס שיכול פשוט לשכוח מהכל ולדבר,
אז מה זה כבר כמה מילים חסרות תוכן ומשמעות בשביל המצפון הנקי שלנו..?
ובשלב כלשהו,כשקורה שגם אני קיבלתי את הסתירה המצלצלת שהזכירה לי מה היא המציאות,
כשאני מוצא את עצמי במצב קצת לא נוח,מתגלה שאלו באמת היו רק מילים,
שאותם אנשים שישבתי לידם בשקט במשך שעות והקשבתי,
אותם אנשים שהבטיחו בלי שבכלל ציפיתי לכך,
הספיקו לפרוס כנפיים לעוף ולשכוח את המילים שהרגיעו את המצפון שלהם.
ובגלל זה אני מרגיש לא שייך לכאן,שאין לי כאן מקום,
כי כל האנשים שאני רואה סביבי,גם אלה שנראו לי כמו האגוז הכי קשה לפיצוח,כולם נמצאו במשברים בשלב כלשהו,ובסופו של דבר זה הסתיים בכך שהם פורקים הכל עליי במשך כמה שעות ברצף ומצפים שפתאום אני אפול עם פיתרון מהשמיים,
ואני כמובן משתדל מאוד למצוא את אותו הפיתרון,אבל לרוב זה לא אפשרי,כי הרבה אנשים נהנים מהפוזה המלנכולית הזאת ומעדיפים להשאר בה..
אולי גם אני התחלתי ככה..אבל היום אני פשוט מתעב את אותה הפוזה המלנכולית..
ובגלל זה אני לא מוצא את המקום שלי כאן..
כי אני מוקף באנשים שמסוגלים למצוא את הנחמה שלהם באחרים,אנשים שמסוגלים לומר הכל לאנשים,
אנשים שאני שומע מהם ' אני מתוסכל\עצוב\מדוכדך '
' אני צריך תמיכה '
' רע לי '
שזה כמובן יפה מאוד מבחנתי,אני שמח שאנשים מרגישים בנוח להפתח בפניי ורואים בי אחד שיכול לעזור,כי גם אם זה לא הדדי,זה כמעט והדבר היחיד ביום יום שמעלה לי חיוך בזמן האחרון,העובדה שיש לי את היכולת לעזור לבן אדם,וגם אם לא לעזור ולשנות,לפחות להחדיר בו קצת תקווה ולהעלות חיוך על הפנים שלו,זה פשוט עושה לי טוב,ויכול להיות שזה פוגע בי.. כמו שאמרו לי הרבה,אבל כזה אני,ואני לא מסוגל לשנות את זה.
אז אם לי אין את היכולת להפתח לאדם,
אם לי אין את היכולת לתת למישהו להכנס לתוך הראש שלי,
ואני בכלל לא מצליח להבין למה זה.. למה כ"כ קשה לי לסמוך על מישהו..
אז כנראה שאני לא שייך לפה,
כנראה שאין לי מה לחפש בחברה של אנשים ששורדת כקבוצה,אחד בזכות השני,
כנראה שלי אין כאן מקום,ושאני בכל זאת לא אשרוד..
אפילו הבלוג הזה,שאני כותב רק כי יש לי הרבה לומר אבל אין איך,
(וכי אין לי משהו טוב יותר לעשות..)
אפילו כאן זה סוג של מאולץ,כי מצד אחד הבלוג הזה קיים כי אני סקרן לשמוע דעות של אנשים,אולי לגלות משהו על עצמי ועל אחרים,
אבל מצד שני זה מרגיש לי זר ומוזר..
זה אפילו מרגיש לי טיפ טיפה פתטי,
הרי את מי זה מעניין?
לקרוא על הצרות של עוד נער מתוסבך שלא מצליח למצוא את מקומו..
בבלוג זה
בכל הבלוגים
