טוב, אני יודעת את השיבוצים. יצאתי עם אחלה אנשים, אבל לא במקום שרציתי ולא עם הרכזת שרציתי. אני אפילו לא מצליחה להבין מה יהיה התפקיד שלי שם אם אין תנועת נוער שאני מודעת אליה... באסה קצת. אבל לא נורא- אופטימיות. בטח יהיו עוד דברים שאני יכולה לעשות...
היה טקס גדול בתנועה, לסיכום השנה.
החניכים שלי, בהיותם מדריכים, התרגשו נורא לראות את החניכים הקטנים שלהם מופיעים. גם אני התרגשתי.
ואז קלטתי שהם בוכים, כי הם קלטו שאני עוזבת. זה היה די שוקיסטי.
באופן כללי אני לא יכולה להתמודד עם אנשים שבוכים, אני אף פעם לא יודעת איך להגיב. אבל כשאחד מהם החזיק לי את היד אחר כך, ואחת חיבקה אותי ובכתה, ואחת לא יכלה אפילו לסכם מבחינתה את הטקס, כי היא עמדה לבכות, ואחת ממש בכתה בקול... זה מוזר.
הם אשכרה יתגעגעו אליי?
עוד חודש הפעולות האחרונות, ואחריהן יגיעו יציאות הצוות האחרונות... אני תוהה איך זה יהיה.
אני רואה את השכבה שסיימה בשנה שעברה, איך הם כמעט ולא שמרו על קשר עם אנשים בתנועת נוער...
אני חושבת שאני אדע בדיוק מה להגיד לאנשים כשישאלו אותי אם אשמור על קשר ואבוא לבקר- "אני אשמור על קשר עם אנשים שישמרו איתי על קשר".
חד וחלק.
אני שונאת את הצביעות הזאת כשהיודניקיות מתלוננות לאלו שסיימו שהם לא שומרים על קשר- זה לא שהן אי פעם ניסו לחדש אותו.
נקווה שהחניכות שלי יקחו את זה לתשומת ליבן.
יש משהו עצוב בעובדה שמשעמם לי, ואני מצליחה לחשוב רק על בנאדם אחד לסמס לו (לה בעצם) כדי שנצא.
יש בזה משהו מאוד עצוב אפילו.
להיות עם אותו בנאדם באותה השכבה בתנועת נוער, להדריך איתו חצי שנה, ואז קייטנה, ובסוף גם לרכז ביחד ביב'... יש בזה משהו מגבש, אני מניחה.
למרות שאני חושבת שהתחלנו ממש להתקרב רק לפני כמה חודשים.
אם יש מישהו בשכבג שאני ממש מקווה לשמור איתו על קשר- זה הוא. ושזה לא יהיה מוזר אם בעוד חודשיים-שלושה אני אתקשר אליו כדי שניפגש, או סתם להתעדכן.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
