2 – אביר

אנשים כמותה היו מראה נדיר כאן. ככה זה כשהאנשים היחידים שאני רואה ביום יום הם חולים או חברי לצוות. כבר מלכתחילה ראיתי שהיא אינה מתאימה למקום, מן כתם שחור ורועד על רקע הקירות הלבנים במסדרון. לפני שניגשתי אליה חשבתי שהיא מבוגרת יותר – מחשבה אווילית מן הסתם - ואז ראיתי את תווי פניה. היא הייתה בסך הכל ילדה. ילדה אבודה.

המשמרת הכפולה שלי עמדה להסתיים. עמדתי להסיר את החלוק, להשאיר את כל החולי והבדידות מאחור ולצאת הביתה. כבר יכולתי לראות בדמיוני את ארוחת הערב מתבשלת עבורי ואת המיטה החמימה, השונה לגמרי מהמזרן בצוות העובדים, מחכה לי. אבא תמיד נהג לאמר, 'כשאתה יוצא הביתה מן העבודה, שכח לקחת עמך את הצרות'.

אני התכוונתי לשכוח את הצרות שלי, עד שהיא הופיעה.

"אמרת שתביא לי סיגריה." היא ניסתה לבודד מקולה את המצוקה שפניה שידרו.

"קודם נעלה על הגג, אסור לעשן כאן." הודעתי בסמכותיות והיא הלכה אחריי.

עלינו ארבע גרמי מדרגות עד לדלת יציאה אל הגג. שמעתי את ההתנשפויות המהירות שלה מהדהדות בין הקירות. ריאות של מעשנת כבדה ללא ספק. כשנעמדנו על המשטח החלק שעל הגג, היא נאחזה בידה בצדה הימני ובלעה את הכאב בשתיקה.

אהבתי לעלות לכאן. על אף השמש הלוהטת ועל אף הרוח הצורבת , הגג וכל המראות שנשקפו ממנו היו שייכים לי. הייתה זו הפינה הפרטית. המקום היחיד שבו יכולתי לחשוב בצלילות.

עכשיו הנערה הזרה הזו פלשה לכאן והתנשפה בכבדות לצידי. עיניה סקרו את הבניינים מסביב ואת החולות הזהובים של המדבר. גם אם הייתה מוקסמת ממה שראתה, פניה לא הסגירו שום סימן.

"עכשיו נוכל לעשן?"  

"בת כמה את בכלל?" שאלתי.

"מבוגרת מספיק כדי לעשן." היא ירתה לעברי ואני החמצתי חיוך. דיבור עוקצני שכזה הזכיר לי את אחותי הקטנה.

"עישון מזיק לבריאות. חבל להרוס את הריאות עם כל העשן הזה." ואז ציינתי בהיסח דעת. "אפילו לא אמרת לי איך קוראים לך."

"שני." היא הושיטה לי את ידה וחייכה. "ואתה? אביר יוחנן טל?"

"רק אביר."

"מה ההורים שלך חשבו כשקראו לך ככה?!" היא התפעלה וברגע של חולשה שלפה את קופסת הסיגריות שלי מהכיס העליון במדים. הייתי לגמרי לא מוכן. והיא הייתה זריזה.

"היי, תחזירי לי את הסיגריות!"

היא התרחקה ממני כמעט עד לקצה המשטח. רגליה נשענו על הלבנים החומות ומאחוריה רק בצבצו שמיים וחול.

בלעתי את רוקי וקיללתי את עצמי במחשבותיי.

"אז איך זה שאתה מעשן?" היא ניסתה להתגרות בי. "נזק בלתי הפיך לריאות. הזדקנות עור הפנים. סרטן. כל אלו לא מפחידים אותך, אביר?"

"אל תתקרבי אל הקצה, שני." אמרתי בקול יציב.

לא הייתי צריך להביא אותה לכאן. הרי ברור לגמרי שהיא מעורערת בנפשה.

"אני לא מתכוונת לקפוץ, אל תדאג."

היא התיישבה בחינניות על החומה, רגליה עם הגרביונים האפורים משתלשלות כלפי מטה, מפנה אליי את גבה. חיש מהר היא הדליקה סיגריה והניחה לצידה את הקופסא.

התקרבתי אליה בזהירות והתיישבתי לצידה, רגליי נחות בצד המוצק של המשטח. הייתי זהיר וממוקד. אם תעשה תנועה אחת לא צפויה, אהיה מהיר מספיק כדי להדוף אותה בחזרה אל הצד הבטוח. לא ידעתי אם יש לי עסק עם נערה עם נטיות אובדניות אך היא בהחלט נראתה כמו אחת שסחבה על כתפיה את כל הבעיות שבעולם.

"אז למה קראו לך אביר?" היא שאלה שוב, מפריחה אדי עשן מסביבה. עיניה היו ממוקדות בהרי יהודה ולחיה התכסו בגוון ורדרד מהשמש. חשבתי שהיה משהו עדין במראה שלה, למרות הקשיחות שניסתה להפגין. מיהרתי להדחיק את המחשבה הזו.

"באשמתה של אימא שלי. היא מורה לתנ"ך והיא אילצה את אבא שלי לבחור בין אביר לבין אחינועם." אמרתי בחיוך.  "גם אחותי הקטנה הפסידה מן הסידור הזה."

"ואיך קוראים לה?"

"הודיה."

"אני מסוגלת לחשוב על שמות גרועים יותר שיש בתנ"ך." לפתע היא הסיטה את מבטה מהנוף. "הרווחתם."

לבי החסיר פעימה בין השניה שבה היא החלה להתכופף כלפי מטה לבין השניה שאחזתי בזרועה ודחקתי בה בכל כוחי ליפול בחזרה על המשטח. לא חישבתי את מעשיי. ידעתי שאין לי הרבה זמן כדי לפעול. כבר ראיתי אנשים שהתאבדו בעבר-

היינו שרועים זה לצד זה על הבטון הרותח כשפרץ של אדרנלין זרם בגופי.

"מה אתה חושב שאתה עושה?" קולה זעם.

"חשבתי שאת מתכוונת לקפוץ-" בקושי יכולתי להוציא הגה מפי.

"לקפוץ? בסך הכל התכוונתי לזרוק את הסיגריה-"

"התכופפת קדימה ו-"

היא התיישבה לצדי, משפשפת את הגרביונים השרוטים שלה, ובהתה בי בעיניים גדולות ומבולבלות.

עברו כמה רגעים של שתיקה מבוכה עד שהיא פרצה בצחוק מתגלגל.

"אלוהים אדירים!" היא צחקה. "אתה חשבת שאני- אתה חשבת שאני רוצה לקפוץ? לא פלא שקוראים לך אביר-"

"זה לא מצחיק!" הודיתי במבוכה. "לא הייתי צריך לתת לך לשבת על הגדר מלכתחילה! כבר ראיתי אנשים שהתאבדו בעבר."

"ראית אותם קופצים?"

"אחד מהם קפץ מהבניין של בית הספר לרפואה. הוא היה חבר טוב שלי." אמרתי בקדרות. לא רציתי להיזכר באור אך המחשבות הדפו את רצונותיי הצידה. אפילו עכשיו, אחרי שנתיים, משהו בתוכי כאב. אור היה אחד האנשים הבודדים בחיי שהייתה להם משמעות. הוא היה זה שמשך אותי קדימה, זה שתמיד הרים אותי מהקרשים. ואני לא הצלחתי לעזור לו כשהוא הצטרך. אני לא הצלחתי להציל אותו ברגע שבאמת נזקק לי.

"איך זה קרה?" קולה הפך ללחישה. היא לא החלה לומר לי כמה היא משתתפת בצערי וכמה היא מצטערת. הם לא הכירו את אור וגם אף פעם לא יכירו. לא היה משהו ששנאתי יותר מאשר את האנשים שהצטערו ללא סיבה.

"הוא היה המצטיין במסלול לרפואה כירורגית. היינו חברים טובים מהצבא. שנינו רצינו להיות רופאים, אך רק הוא היה חכם מספיק כדי להתקבל לרפואה." אמרתי בשקט. דיברתי יותר אל עצמי מאשר אליה. לא הרביתי לדבר עליו. נדמה לי שאף פעם לא דיברתי עליו בקול רם על הגג הזה. כעת הייתה זו הפעם הראשונה.

"הוא התקבל לרפואה ואתה התקבלת לסיעוד?"

"כן. הוא היה תלמיד מחונן. שנה שלישית בלימודים. המרצים שלו ראו בו את כל הפוטנציאל העצום שהיה בו." אמרתי בכאב. "ויום אחד הוא פשוט נשבר. הוא לא הצליח להתמודד עם הלחץ הזה. עם העומס המטורף הזה בלימודים. עם הציפייה התמידית שיש לאנשים אחרים ממך."

היא רק הנהנה בשקט,הרהרה בינה לבין עצמה. ואני המשכתי, שוכח לגמרי שאני עדיין בעבודה, שאני עדיין לא סיימתי את המשמרת שלי ועדיין לא תליתי את החלוק על הוו. פתאום כל אלו נעלמו ונשארו רק המילים שלי.

"דיברתי איתו דקות ספורות לפני שהוא קפץ. עמדנו בקומה חמישית ואני זוכר שדעתו הייתה מוסחת..." הקול שלי הלך ונעלם ואז נאבקתי כדי להמשיך. "רק לאחר מכן הבנתי שהוא בדק מהיכן יהיה קל יותר לקפוץ. ואת יודעת מה הכי קשה לי? שאני אפילו לא זוכר על מה דיברנו אז... זה היה משהו סתמי, משהו בקשר ללימודים שלו או שלי. אני לא מצליח להיזכר למרות שאני מעביר בראשי את השיחה הזו שוב ושוב. ואני פשוט לא שומע כלום."

ידה המנחמת נאחזה בזרועי. על פניה הבעת סבל שאי אפשר להסיר. היו לה את הצרות שלה. כבר בגיל כזה צעיר. יכולתי לראות שמאחורי העיניים האלה יש אבל וחורבן.

"פתאום למילים יש כזאת משמעות... כשמדובר בהם." היא סיננה לפתע.

"כשמדובר במי?"

"במי שכבר הלכו." היא דיברה כאילו לעצמה. בשקט ובלי להרים את קולה. "פתאום יש צורך להיזכר בכל פרט קטן... בשיחה האחרונה, בפעם האחרונה שדיברנו בטלפון, בלי לדעת שזו הייתה הפעם האחרונה. וכמה דברים אפשר היה לשנות אם רק היינו יודעים, נכון?"

"הלוואי ויכולתי לשנות." אמרתי בקול חלול וריקני. פתאום כשכל העצב צף הרגשתי מותש כאילו עבדתי במשך שבוע רצוף ללא שינה.

"היית קופץ להציל אותו ללא ספק." היא חייכה לעברי במה שנראה כמו חיוך אמיתי.

"אני צריך לחזור למטה." קטעתי את השיחה. "בטח מחפשים אחריי ואת צריכה לחזור הביתה."

היא הנהנה והושטתי לה יד כדי שתקום. שוב נוכחתי לדעת כמה קטנה היא הייתה. מה חשבתי לעצמי כשהצעתי לה לעלות על הגג הזה?!

כל הדרך למטה הרגשתי את המשקולת הכבדה של הזיכרונות נעוצה בבטני. עכשיו לא אוכל להימנע מכך. כשאחזור הביתה הוא ילווה אותי בזיכרונותיי, הוא לא ייתן לי לאכול או לישון בשקט. הוא ירדוף אותי כמו שד של ייסורי מצפון.

כשהגענו לגרם המדרגות האחרון היא נעצרה לפתע והסתובבה אליי.

"אני אלך עכשיו. עד שאחזור לבאר שבע יהיה כבר ערב." קולה הלך ונחלש.

התפתיתי להציע לה הסעה אך סתמתי את פי ברגע האחרון. לא ידעתי אם אני אראה אותה שוב וחלק כלשהו בתוכי השתוקק לבקש את הטלפון שלה, או לפחות את הכתובת שלה. ידעתי שתהיה זו טעות לעשות זאת.

"רק רציתי להגיד לך תודה." היא אמרה בקול רציני. זיהיתי שהיא שוב ניסתה להקשיח את מבטה. חשבתי שהיא נראית חמודה ומשוגעת כשהיא מנסה להיראות רצינית ואז הסטתי את מבטי.

"אין על מה. לא עשיתי דבר."

"בטח שיש על מה," היא השיבה, "על הסיגריות, כמובן."

היא מיהרה לחצות את המסדרון בריצה והשאירה אחריה רק הד של נעלי צבא כבדות. נשענתי על הקיר במסדרון ותהיתי מה לעזאזל אני חושב לעצמי.

באותה שנייה צלצל הטלפון הנייד שלי ועד שמצאתי אותו בכיס האחורי שלי הוא כמעט הפסיק לצלצל.

"הלו?" עניתי, מרוגז.

"אבירי! סיימת את המשמרת?" קולה של מאיה בקע מבעד לשפופרת.

"אני עדיין בעבודה."

"אבל אביר! היית אמור לצאת לפני חצי שעה!" היא התעצבנה. "חשבתי שאתה כבר בדרך לקניות! ההורים שלי יגיעו בעוד שעתיים ושום דבר לא מוכן לארוחה-"

"אני עכשיו יוצא לקניות!" ניסיתי לקטוע את שצף הדיבורים הכועס אך לא יכולתי לשמור על המזג הרגוע שלי.

"אתה תמיד שוכח את כל מה שאני מבקשת ממך-"

שוב ההאשמות האלו. הן מתחילות ב"אתה תמיד" או "אתה אף פעם", וזה לא מסתיים עד שאני נכנע ומרוסק לכדי אפר.

לעזאזל עם הקניות הללו! לעזאזאל עם הארוחה עם ההורים של מאיה!

פתאום רציתי פשוט להיעלם. כמה הכל היה פשוט ואמיתי על הגג עם שני וכמה קשה היה לחזור בחזרה לחברה הרוטנת והלא מרוצה שלי וליפול בחזרה אל תהום המציאות.

תליתי את החלוק על הוו אך את הצרות שלי לקחתי איתי מחוץ לעבודה למרות הכל.

*

איך אהבתם את הפרק?

כמו שהבנתם - זה יהיה סיפור המסופר מכמה נקודות מבט.

מחכה לתגובות וכמובן מי שרוצה, מוזמן להצטרף למנויים ולקבל עדכונים מיידים על הפרקים!