 כינוי:
HaLsAdI בן: 28 Skype:
halsadi 
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
אפריל 2011
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | | 1 | 2 | | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 |
הבלוג חבר בטבעות: הוסף מסר | 4/2011
שיר ערס - הקדמה
אוקיי.. קודם כל, לכל בעלי הלב החלש לא כדאי לקרוא את זה! זה הקדמה של סיפור אימה מה שאומר שכל מה שקורה פה זה רציחות.... :X
לאלו שכן יקראו... מקווה שתהנו! :) *** דרך אגב, השיר שמוזכר בסיפור הוא שיר ערס צרפתי אמיתי! יצא לי לקרוא עליו ולשמוע אותו וחשבתי שהוא יתאים לסיפור ***
שיר ערס - סיפור אימה מקורי - הקדמה
משב רוח קל הרעיד את מפת
השולחן המשובצת, לוחש מילים נסתרות לאוזניי ומעיף את שערי השחור והחלק על פני.
'אני צוחקת' חשבתי בתדהמה, "לא צחקתי
ככה כבר הרבה זמן" הוספתי, הפעם בקול.
"בשביל לשמוע אותך
צוחקת אני יעשה הכל" הוא אמר, מחייך את חיוכו הכובש. 'מכל הבחורים בעולם, מקס הוא האחרון שהייתי חושבת לצאת איתו,
הוא כל כך יהיר, שחצן, "מקובל" ו...חמוד?'. המחשבות החלו להתערבל
בראשי, אולי מבלבול, אולי מהיין מהבקבוק הריק על השולחן, זה לא שינה דבר. דיברתי
כפי שלא דיברתי מעולם, המילים יצאו מפי כמו מי נהר גועש, מדי פעם הבנתי את המילים
הנשפכות בשצף, "אתה יודע, סבתא שלי תמיד הייתה שרה לי שיר כזה כשהייתי קטנה
כדי לעזור לי להירדם, משהו בצרפתית...", אך רוב המשפטים שיצאו מפי זרמו
לאוויר וכאילו התאדו מלהט דיבוריי.
לפני ששמתי לב כבר שילמנו על הארוחה ויצאנו
מהמסעדה הומת האדם, הולכים ברחוב המחשיך עם כל דקה ודקה, עד שמקור האור היחיד היו
המנורות הצהובות, מהבהבות בקצב לא אחיד. ידינו מחזיקות ברכות אחת בשנייה הוא מלטף
באגודלו את ידי הדקה, לפתע אחיזתו בידי התהדקה והוא משך אותי קדימה לעבר אחת
הסמטאות, "לאן אנחנו הולכים?!" צעקתי בכדי להתגבר על רעש הרוח ההולם
באוזניי. "את עוד תיראי!" שמעתי אותו צועק בחזרה, הסמטה אליה הגענו
הייתה קצרה וחשוכה, הרגשתי שאנחנו מאטים עד לעצירה, ידיו נכרכו סביב מותניי ולפני
ששמתי לב הרגשתי את שפתיו ממלאות, כמעט בולעות אותי, דחפתי אותו אחורה בכל הכוח
שיכולתי לגייס, "מה קרה מתוקונת? את לא רוצה לעשות קצת כיף?", הוא התקרב
אליי שוב, מחזיק אותי חזק יותר, "עזוב!" צעקתי, "עזוב אותי! בבקשה!
עזוב!". כל גופי כאב מהמאמץ לנסות ולהרחיקו וכל התנגדות שניסיתי להפעיל רק
עודדה אותו להפעיל יותר כוח בעצמו. לפתע כאב חד פילח את בטני, נשמתי נעצרה, גופי
התקשח למגע הסכין שננעצה לפני רגעים ספורים בתוכי. הרגשתי את הדם החם זורם על
רגליי, הוא עוד המשיך לזרום, לא מפסיק, עד שכל מה שיכולתי לראות זה את הדם ואת
רגליו של מקס נעלמות מעבר לקירות הסמטה, המחשבה האחרונה שעברה בראשי הייתה 'אני אהרוג אותו,
אני אהרוג אותו'.
~כעבור חודשיים, נקודת המבט של מקס~
"יאללה ביי אחי,
אני פורש הביתה" אמרתי לגיא, נפרדתי מן האחרים מוקדם יותר.
פתחתי את דלת העץ החומה, הלבנה כבר הייתה מקור
האור היחיד, הרמתי את ידי בכדי לצפות בשעון, השעה הייתה כבר שעה לאחר חצות, התחלתי
ללכת בסמטאות הצרות והלחות. הזיכרון קפץ לי לראש, אותו רגע שבו עשיתי את הטעות
הזאת, כמעט ויכולתי להרגיש שוב את הדם שלה נשפך על ידיי. את הגופה שלה מצאו יומיים
לאחר מכן, לקח מעט זמן עד שהכריזו עלייה כנעדרת ובכלל יצאו לחפשה. רוח קלה החלה
מלטפת את פניי, מזכירה לי את אותם הזיכרונות שניסיתי לשכוח. 'מה אם הייתי שולט בעצמי? למה הייתי צריך לעשות את זה בכלל?!
זהו, אני לא שותה יותר! אולי רק טיפה...רק מידי פעם..'. שקעתי עמוק במחשבות, נמצא
במעיין טראנס, מרוחק מהמציאות. לפתע פיצוץ חזק פילח את האוויר, הסתובבתי בבהלה
שמאלה ולהפתעתי ראיתי שברי זכוכית על הרצפה, 'זאת רק מנורה מנופצת' הרגעתי את עצמי.
לפתע הבנתי איכן אני נמצא, בלי ששמתי לב לכך, רגליי הובילו אותי לאותו המקום שממנו
ניסיתי לברוח במהלך החודשיים האחרונים, הרחוב שבו זה קרה. המנורות, שכבר הבהבו כבר
מקודם, החלו מהבהבות בקצב מטורף, פיצוץ נוסף העיר אותי מהקיפאון, אחריו החלו
המנורות להתפוצץ אחת אחת, עד שנשארתי כעיוור, בחשכה מוחלטת. קול פעמונים נשי נשמע
ספק שר ספק מדקלם "פו, פו, לה פו פו, לה פטיטה מריונטה, פו, פו לה פו
פו....", צמרמורת הכתה בי, לא בגלל החשכה ולא בגלל הקול שנשמע משום מקום,
הכרתי את השיר הזה... היא סיפרה לי עליו. מכה חזקה הדפה אותי אל אחד הקירות ברחוב, הקול הגבוהה
המשיך להתנגן ברקע, מצמרר מאיי פעם. "זה לאא... את לא!" מלמלתי,
"את מתה! את לא פה! לא יכול להיות!". הבזק אור חזק האיר את הרחוב, חושף
לרגע קל דמות אדם לבנה, עוד הבזק, 'דמות של אישה?', הבזק שלישי, הפעם הדמות
התקרבה, 'זאת בהחלט אישה'. הכל החשיך שוב, השירה
פסקה, מותירה אחריה דממה מצמררת חוץ מנשימותיי הכבדות וליבי ההולם בכוח. לפתע החלו
מיליוני הבזקי אור קטנים להאיר את הכל כמו בסרט, הפרצוף של האישה הלבנה עמד
סנטימטרים ספורים מפרצופי, עד שיכולתי לראות כל פרט ופרט על פניה. פרצופה הלבן היה
מכוסה קרום דק, היו בו שקעים ועליות והוא היה קרוע בחלק מן המקומות, מה שיצר את
הרושם שהוא עשוי מעץ, שפתייה היו לבנות אדמדמות ושערה השחור היה מכוסה בדם. אך
זיהיתי שזאת היא, דבר אחד לא
השתנה... עיניה הכחולות הבהירות נשארו כפי שזכרתי. הקרע הדק שהיה במקום פיה נפער
וקול בקע מתוכו, "פו, פו, לה פופו...", גב ידה החל מלטף את לחיי, היא
הייתה קרה, "...לה פטיטה מריונטה, פו, פו, לה פו פו, סולמירדו..." השיר
פסק, במשך מספר רגעים הסתכלנו בעיניים אחד של השני עד שלפתע פיה נפער שוב, הפעם
בשאגת כעס אכזרית, חושף ניבים ארוכים שלא ראיתי לפני כן, ידה התרוממה לאוויר,
ציפורניים חדות נשלפו מקצות אצבעותיה.
כאב חד טשטש הכל, דם ניגר מבגדיי על רצפת הרחוב
הקרה, היא נעלמה, ועם העלמותה חזרו כל המנורות להבהב כהרגלן, כאילו מעולם לא
נשברו. "הצילו!" ניסיתי לצעוק בקולי הצרוד, "בבקשה, מישהו,
עזר-", ידי המושטת קדימה נפלה, עיגולים שחורים החלו ממלאים את שדה ראייתי, עד
שכבר לא יכולתי לראות.
| |
זה בלי קשר לפוסט המעניין שלי ממקודם החלטתי לפרסם איזה קטע קצר שכתבתי פעם, זה הקטע היחיד שיכולתי למצוא אחרי הפירמוט חוץ מההקדמה לאיזה ספר אימה שכתבתי חח.. מקווה שתאהבו :)
קטע קצר – פרידה במחנה
הסתכלתי על העיניים הנוצצות שלה, כמעט מבריקות, כנראה בגלל האור
שנשבר עליהם.
היא ישבה מולי וצחקה, ואני לא יכולתי שלא לחייך
בעודי כמעט וסופר את השניים בחיוך כובש הלב שלה.
אני לא יכול להצביע במדויק על הזמן שעבר, שניות,
דקות ואולי אפילו שעות, אך ככל שהזמן עבר, כך גם דעך חיוכה המדהים, משאיר אחריו רק
זיכרון עמום וחור עמוק בבטן. "הרכבת עוד מעט תגיע", היא לחשה בקול צרוד.
הרגשתי איך המילים שלה מושכות אותי החוצה מהבועה שאני כלוא בה, אותה אחת שיצרתי
סביב עצמי, איך פניי נופלות, עוקבות אחר מילותיה כנחש העוקב אחר מנגינתו של חלילן.
"אל תלכי"
דרשתי, כל גופי מתחנן לקבל הסכמה, למלא את החור שנפער. לפתע הרגשתי את חום ידה
הדקה על כף ידי, מרגיעה אך באותו הזמן לוחצת קלות את ידי אל הספסל, מחזירה אותי אל
המציאות שלא רציתי לראות.
"אתה יודע שאני לא
יכולה", האמת הכואבת, היא שידעתי, ידעתי שהיא לא יכולה, ידעתי שאם היא הולכת,
היא לא תחזור.
דמעה זלגה על לחיה, כאילו מגששת אחר מטרה.
"אל תבכי" ביקשתי, "הכל בסדר". אך בפנים הרגשתי, ידעתי, ידעתי
שכלום לא בסדר, היא הולכת ואני נשאר, איך זה בסדר? שריקה נשמעה מרחוק ופסי הרכבת
החלו לרעוד במעט, הדמעות שפסקו המשיכו לזלוג על פניה היפות, מרעילות את ליבי.
הרגשתי איך דמעות פורצות דרך עיניי, הורסות את המחסום שבניתי במשך חודשים רבים.
לפתע אחד החיילים תפש את ידה ודחף אותה אל כיוון
המסילה, בעודו צועק במבטא גרמני כבד, "כל הנשים והילדים חייבים לעלות
לרכבת!". קמתי מהספסל בקפיצה חדה ובלי יותר מידי מחשבה הסתערתי על החייל
המופתע, כולי מלא זעם. מבלי לשים לב מצאתי את עצמי מכוון את ידיי כלפי גרונו
החשופה, הרגשתי איך הוא נחנק תחת ידיי הנחושות. כאב חד פילח את גבי, מאלץ אותי
לשחרר את אחיזתי בגרונו ולתת לחייל להפיל אותי עם גבי על רצפת הרציף הקרה. שלושה
חיילים הכו בי, בועטים בי נמרצות בעזרת רגליהם. הכאב היה בלתי נסבל, חונק אותי מכל
כיוון ולא מפסיק. מזווית עיניי ראיתי אותה, מנסה להתנגד לחייל נוסף אשר משך אותה
אל דלת הקרון הפתוחה, מכה אותה. באותו הרגע כבר לא הרגשתי את המכות, לא הרגשתי כבר
את הכאב, לא יכולתי, הכל היטשטש, הכל חוץ ממנה ומהחייל הדוחף אותה אל תוך הקרון
הומה האדם. היא נעלמה, הכל נעלם, משאיר מסך שחור של כלום. הרגשתי איך אני צונח
פנימה, איך אני מאבד את האחיזה במציאות, התעלפתי. | |
כש'דורכים עליכם'
טוב מהכותרת הסיפור דיי מובן...אבל כדאי שאני אפרט, תמיד ראיתי את עצמי בתור סוג של 'רומנטיקן'' ולא, לא רק אחד שיביא לחברה שלו פרחים ושוקולדים בלי שום סיבה, לא בהגדרה שכולם רואים את זה... אני מדבר על העובדה שאכפת לי יותר מידי מה עובר על אנשים אחרים שאני אעשה הכל כדי לעזור להם ולוודא שהם בסדר, אפילו אם בדרך לזה אני דורך על עצמי... אני מכיר עוד אנשים כאלה אנשים שנותנים שידרכו עליהם, והרבה.
לתמונה אין שום קשר אליי, היא פשוט מסמלת את מה שאני חושב
אני זוכר את הפעם הראשונה שעשיתי מעשה כזה, שוויתרתי על עצמי רק כדי שמישהו אחר ירגיש טוב ויהנה, זה היה ביסודי, כיתה ו'. הייתה ילדה שאהבתי, באמת ובתמים אהבתי אותה, היא הייתה אחת האהבות הראשונות שלי וגם אחת האכזבות הראשונות שלי. היה לי חבר, שבאותה התקופה היה חבר טוב שלי.. גם הוא אהב אותה. כשהבנתי שהוא אוהב אותה הרגשתי שאני לא יכול לתת לעובדה שאני מרגיש משהו להפריע למה שקורה ביניהם. הם היו ביחד מעל לשנה שלמה.
ואולי אני אתן דוגמא יותר קרובה להיום? במשך שלושה ימים הרגשתי לא טוב, כאבים בכל הגב והרגשה כאילו כל הצלעות שלי נשברו, בערב יום חמישי ידידה שלי התקשרה אלי, כולה בוכה על בעיות עם החבר שלה שבמקרה הוא גם אחד מארבעת החברים הכי טובים שלי. הרגעתי אותה, אבל בכל מקרה הרגשתי שמה שהפריע לה לא נעלם. למחרת בקושי יכולתי להזיז את הגב אז לא הלכתי לבית הספר... אבל בערב היו כמה חברה שיצאו והזמינו אותי, בהתחלה אמרתי מיד לא, איך יכולתי להסכים? כל תזוזה גרמה לי לכאבים נוראיים. בסופו של דבר הלכתי ונשארתי שם סובל מכאבים כ-5 שעות רצופות, הידידה שלי הייתה שם וגם חבר שלה, איך יכולתי לתת לה ללכת בידיעה שאולי משהו לא יהיה בסדר בסופו של היום? בסופו של דבר התברר שהייתה לי מחלה נדירה שבדרך כלל תוקפת מבוגרים מאוד ובמקרים של ילדים ונערים לא יודעים ממה זה נגרם.
הרצון הלא הגיוני הזה לעזור לאנשים גם אם זה על חשבוני לא רק הביא אותי למקומות לא טובים, שלא תבינו לא נכון! בזכות הרצון המטופש הזה החלטתי שהמטרה שלי בחיים היא ללמוד רפואה, כדי שאני אוכל לעזור לאנשים ולא לחיות את חיי ב'מירוץ' אחר הכסף. מה שהכי מפחיד אותי בללכת בשביל הרפואה זה שאני אאבד את מי שאני יום אחד, בתוך סדר היום הצפוף והמשכורות הנמוכות של רופאים מסכנים בארץ, שאני אהפוך לרופא הרודף כסף או רופא ממורמר ועצבני על כל העולם כמו דוקטור האוס.
'רופא ממורמר ועצבני כמו דוקטור האוס'
אני חושב שהגעתי למצב הזה שאני מרגיש חובה לעזור לכל אחד, גם אם אני לא סובל אותו, היא תוצר לוואי של העובדה שתמיד הצלחתי לראות מה אנשים מרגישים וככה הצלחתי להתחבר אליהם ! זה כמו חוש שישי, אם אני אתמקד במה שקורה עם מישהו מספיק סמן אני אתחיל להרגיש כמוהו בדיוק, ה טוב? זה לא טוב? עוד לא פיתחתי דעה על זה... אני רק מקווה שיום אחד אני אדע להסתדר עם המגרעות שלי, ואולי אפילו לראות אותם בתור דבר טוב.
מה אתם חושבים? האם אתם מסתדרים עם המגרעות שלכם? האם אתם הצלחתם להשלים עם מי שאתם? קחו לכם טיפה זמן לחשוב עלזה, תשבו, בלי שום הפרעה, רק לרגע קטן, ותנסו למצוא בתוך עצמכם מה החיסרונות שלכם, ויותר חשוב, האם אתם משלימים איתם!
האמת שניהנתי לכתוב את זה, אני מקווה שניהנתם לקרוא את זה באותה המידה! תזכרו שתגובות תמיד לא יהרגו אף אחד :) שבת שלום!
| |
הסתפרתי! :)
סוף סוף הורדתי את הכמות הלא הגיונית של שיער שהייתה לי על הראש... התחילו להיות לי טלטלים שוב :S אבל לא נורא, עכשיו יש לי שיער קצר ונורמאלי :P מכירים את זה שאתם צריכים להגיע למקום כלשהו בבוקר, אבל כשהשעון המעורר סוף סוף מצלצל אתם מכבים אותו וממשיכים לישון? מכירים את זה שזה קורה כשאתם צריכים להגיע לבית הספר? לא? אני כן :/ הייתי חולה עד ללפני שבוע במשך 3 שבועות אז החסרתי מלא ככה שכל חיסור קטן זה נורא.
יש היום מסיבה שמישהי חוגגת ליומולדת 16 שלה... לא הייתי במסיבה נורמאלית כבר חצי שנה בערך נראה לי שיהיה נחמד ללכת, אם רק ההורים שלי לא ישתמשו בזה שלא הלכתי היום כתירוץ להשאיר אותי.. מכירים את זה? שלא משנה מה תרצו לעשות, אם עצבנתם את ההורים שלכם, הם ימצאו משהו שעשיתם גם לפני איזה חודש וישתמשו בו כדי שלא תלכו? ככה ההורים שלי, על כל דבר, גם אם הם כועסים וגם אם לא 
זה פוסט כל כך לא קשור לשום דבר... סתם החלטתי שאני צריך לכתוב. אולי מאוחר יותר היום אני אכתוב איזה קטע קצר של סיפור ואעלה... נראה אם יהיה לי זמן כי יש לי איזה ארבעה מבחנים שבוע הבא!
תזכרו להגיב חח...בכל מקרה שהוא שבת שלום לכולם!
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
