שהייתי אי פעם.
הנפש שלי היא כמו יצור קטן שסוחב שק אבנים ענק על הגב, שבו כל אבן היא מכאוב על הלב, והברכיים ממש רועדות ליצור הקטנטן, וממש קשה לו. בד"כ הוא מצליח להחזיק את השק על הגב ולשרוד יום אחרי יום, אבל כשמתחילים לחטט לו בשק למעלה, לפשפש באבנים ולראות ולהסתכל ולגעת הוא כמעט קורס. כמעט. אבל הוא מבקש יפה להתרחק מהשק ולהפסיק לחטט ואנשים מקשיבים לו ועוזבים אותו לנפשו, והוא חוזר לשרוד יום אחרי יום.
אבא שלי, קצת בנימה של "אמרתי לך", טען היום שאני לא יכולה להכחיש שבאיזה שהוא מקום, אני ובר חווינו עכשיו עם הנסיעה שלו לשנת שירות, איזשהי פרידה. אומנם חלקית, כי הוא עדיין בלב שלי, והוא נשאר שם, אבל אני מתמודדת עם סימפטומים של פרידה וזה תמיד כואב. קצת התפרצתי עליו בגלל זה, וזה לא בסדר. בכלל אני לא בסדר להרבה אנשים בזמן האחרון כי אני כל כך רגישה. מכל דבר אני נפגעת וקשה לי להתמודד. שנת הלימודים הזאת באה לי ברע ואני עייפה תמידית לא משנה כמה אני ישנה. אני מנסה לנצל את הזמן בצורה הטובה ביותר אבל אני פוגעת באנשים יקרים וזה מכאיב מאוד. מאוד.
אבל בכל זאת, אני לא נותנת ליצור הקטן להישבר ולהתרסק על האדמה, ולמרות שהיו לו המון רעידות אדמה ואבנים חדשות, אני לא נותנת לו ליפול. אני שורדת, זה הדבר שאני עושה הכי טוב- לשרוד לא משנה מה בא עליי. כבר אמרתי את זה לבר, וגם לבנות- אני לא מפחדת מקשיים כי אני יודעת שאני יכולה להתגבר על הכול, ואם אני לא בסדר לגמרי היום, זה בסדר. אני אהיה בסדר מחר, או מחרתיים, או בשבוע הבא. מתישהו אני אהיה בסדר. ועד אז- אני פשוט אשאיר את הראש מעל המים, אני אשרוד.
נועה
(הכי אמיצה שלי, הכי קסם שלי)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
נועה יוצאת לכבוש את העולם!