מצחיק שבסוף אני תמיד חוזרת.
גם לכאן וגם אליו.
אני רוצה לכתוב אליך ואני לא מצליחה. חמישה חודשים עברו מאז אתה יודע? חמישה חודשים מאז נפרדו דרכינו, תודות לך. מעניין אותי כמה זמן חשבת על זה לפני, אם חלמת עליי בלילות, אם דאגת שאפגע. אם שיקרת לי כשסיפרת לי את הסיבה. אבל כל זה לא כל כך חשוב עכשיו, מתוק. מה שחשוב הוא מה שהפסדנו. מה שאני הפסדתי. שזה אותך, כל חלק בך. וזה לא יאומן, אחרי שאתה היית זה שזרקת, אתה זה שרצה ללכת, אתה זה ששבר את כל הכלים ואני זאת שרוצה לתקן, עדיין. ככה אהבתי אותך. ככה אני עדיין.
זה הזוי לחשוב איך היית חבר טוב שלי בלי שאני אהיה חברה טובה שלך. זה ממש מכאיב לי בגוף להרגיש כמה מעמדי הקשר הזה וכמה דאדי אישיוז זיבי אישיוז כוסאומו אישיוז היו שם. ועכשיו תראה איזה עולם, שנינו מסתכלים על אותו ירח ועל אותם הכוכבים, אבל אתה מסתכל עליהם מהש"ג ואני בטרמפים בדרך חזרה מפאב של אותו לילה, י"ב אתה יודע. אתה שם ואני פה, ואתה עם מדים ואני עם התכנוני פרום אלכוהול ושנות שירות, וכמה רחוקים אני ואתה וכמה אני עדיין מרגישה את הלב שלך פועם בי.
הכרתי אותך כשהיית יותר קטן ממני, היית מאמין? תמיד היית כל כך גדול בשבילי, ועכשיו אני יותר גדולה ממה שהיית אז. היה לך אז אוטו וחוקיות וסיגריה בפה והיום לי יש את כל זה בלעדיך. אתה מבין, תמיד היית השמש, גדול וקורן והכי נחוץ בעולם, לא ראיתי אותי או מישהו בלעדיך, לא חשבתי שאפשר בלי. עכשיו אני השמש, ואתה נתפסת על חם, יפה שלי. אני בסופר נובה שלי ואני הכי חזקה והכי זוהרת שהייתי אי פעם ואתה כבר אחרי. מעכשיו אתה רק תתקפל ותיבלע פנימה והאישה שבי גם מאחלת לך לחפש מישהי כמוני ולא למצוא לעולם עד שתיעלם.
ואז שלחתי לך הודעה קטנה, מפלילה, תמימה, מובסת וכנה. "מה איתך?" כתבתי לך, ואני מקווה שהבנת, שבהודעה הזו קיפלתי לכבודך את כל הרגשות שלי. הגעגוע הבלתי פוסק, החלל הענק, הכעס, הרצון להרביץ לך עד שתמות ואז לשבת ולדבר איתך עד שנזדקן.
אין לי מושג מה אני מרגישה, ואני חושבת שגם אתה לא מבין, כי בתוך המדים החדשים שלך, אני יודעת שיש געגוע. לצערי ולשמחתי, אני מכירה אותך הכי טוב בעולם. ולאט לאט אני מפנימה שזה בסדר, כי תבין, לא משנה מה יקרה יום אחד ניפגש, אני ואתה, ואני אחזור להיות לכמה רגעים השישיסטית הזאת שהתלהבה עליך בלי סוף, ואני תהיה השמיניסט הזה שהתאהבתי בו ודברים יעצרו והזמן יעמוד קצת לכבודנו מלכת ואני ארגיש שאני מסתכלת על תמונה ישנה מאלבום מאובק כמו שיש אצל סבתא שלך, ואני ארגיש בבית.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
נועה יוצאת לכבוש את העולם!