יש לי נטייה כזאת, לפתוח מחברות ישנות ועבודות ישנות מבית ספר, לבדוק את השינויים שהתרחשו בי, בכתב ובלב. תהום שלמה נפערה בלב שלי לפני כמעט עשרה חודשים שמרגישים כמו חיים שלמים, ולאט לאט עם הרבה פלסטרים ודמעות סגרתי אותה. מצחיק שידעתי להסתכל לאופטמיות שלא ראיתי אז בלבן של העיניים, ולומר לעצמי שאני עוד אצחק שוב. מי יודע, אולי אני צוחקת שוב בגלל השכנוע העצמי שעשיתי אז.
אני מרגישה שאני גדלה ופורחת, אני מוצאת את עצמי עוברת סיטואציות שפעם היו ממוטטות אותי בקלות, דילוג אחרי דילוג. יש לי חופש בכנפיים ואני דואה עליו רחוק מאיפה שהייתי. ההורים שלי, אחרי חודשים של ניתוק וחוסר אכפתיות שינו כיוון והם משחררים את החבל שהיה הדוק עד הדוק ביותר סביב הצוואר שלי, ולדעתי זה כי גידלתי שיניים, ואחרי הסכין הארוכה שהם נעצו בי כבר לא היה לי אכפת לנשוך גם אותם.
לימודים כבר לא מהווים אתגר כל כך גדול כמו שהם היו, והחיים שלי מלאים בחברים שאני בוחרת ואני מנסה לעשות לעצמי כמה שיותר טוב שאפשר, אחרי שהבנתי שהמצברי אנרגיה שלי מתרוקנים במהירות.
באופן כמעט הזוי, הקשר שלנו שרד אחרי שנה של טלטול אחרי טלטול. הוא ממש אוהב אותי כנראה כי אחרת הוא היה פורש כפניים מוריד מכנסיים והולך אחרי אחת אחרת עם מידת חזייה גדולה ממני, והוא לא עשה את זה. יש בעיות, זה לא שאנחנו על איזה קשת בענן עם מליון דובוני אכפת לי, ואני מנסה לדחוק את האינסטינקט ההגנתי שלי בנוגע לניתוק רגשי להכנה לקראת הבא לקראתנו, אבל אנחנו מתגברים לאט לאט. מנסים, לפחות. בכל אופן, אני פשוט מנסה לא לדמיין אותו עם מדים נשק וחיים חדשים, ואני מנסה לגנוב כמה שיותר רגעים מהחיים הנוכחים שלו.
בכנות, זאת הייתה שנה נוראית, עם תפקיד נוראי בצופים ותפקיד נוראי בחיים, אבל אני כמעט עברתי אותה, והחופש הזה יבוא עליי רק לטובה עם כסף, חברות והוא. מי ייתן והשנה הבאה תהיה כפי ששנת שמיניות צריכה להיות.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
נועה יוצאת לכבוש את העולם!