לא, דיכאון הלילה לא עבר. 

הוא פשוט שיחרר טיפה את אחיזת החנק שלו.

המפלצות באמת באות בלילה

 .

היום עשינו סתם טיול עם הכלב, אבא ואחותי הקטנה, טיול כאן ביישוב, חזרתי אדומה כמו עגבנייה.

אני כזאת מרשמלו שזה נורא

אבא לא גאה בי

אבא ואחותי הקטנה דיברו עם אמא ואחותי איזה דקה שתיים ואז ניתקו, לא נתנו לי אפילו לשמוע אותם.

כמה שרציתי לבכות שאני מתגעגעת לאחותי

אבל כרגיל, אני לא בוכה.

 .

האמת שהיום בשיחה עם נעמה היא סיפרה לי על משהו שקרה שהכאיב לי, כלומר היא הסבירה לי על המקרה

זה שינה את הפרספקטיבה שלי, והאמת נהיה אפילו טיפה יותר כואב. נראה לי

רק כי בסוף זאת לא היתה היא, או ידיד, אבל אני כבר לא יודעת מה לחשוב.

כשאני רוצה להגיד לה שהיא כל כך לא הגיונית, והיא מתפרצת עלי סתם, ומוציאה רק עליי כעסים, כי היא יודעת שאני אף פעם לא אלך

היא יודעת שאני אוהבת אותה יותר מידי... אני לא מסוגלת להוציא ציוץ על זה שאני נפגעת מכל זה.

זה פלא שאמרתי לה היום בטלפון שהתרגיל הקטן שהם עשו פגע בי

אבל היא לא הבינה עד כמה,

לא באמת.

אז שם כן כמעט בכיתי, אפילו עשיתי פרצוץ מייבב שכזה והייתי צריכה למשוך באף כמה פעמים.

יאללה, להזדיין מהמצב הזה.

הבעיה היא, שגם אני פוגעת. לא ישירות, לא במובן חותך כמוהה

אלא בדרכים עקיפות, דרכים שאני אפילו לא שמה לב אליהן לפעמים.

יוז'ק, ללכת אחרי השביל הזה? זאת תהיה קצת בעיה... הכלב עם הזנב מטאטא מחק אותו.

DAMN