הראש כואב, העיניים צורבות, ואני רק רוצה לחזור לישון.

לחשוב שרק לפני 24 שעות הייתי על גג העולם

.

לעולם יש את הקטע הזה

עם המעגליות שלו.

רגע אחד אתה למעלה, רגע אחר אתה שוכב עם הפנים באדמה הקשה.

ואז האבק נכנס לך לאף ולעיניים ואתה מתחיל להשתעל ולדמוע.

בוא נגיד ככה, היו לי ימים יותר טובים.

אני עוד לא שם, בקרשים כלומר. יש לי עוד דרך ארוכה לשם

לא דרך שאני מקווה לעבור אותה. 

אבל יש את הרגעים האלה שנדמה שאת כבר שם.

.

אני לא אוהבת לדכא את קוראי הנאמנים (i.e. no one) אז אני אנסה לדבר על משהו קצת יותר אופטימי.

.........

...

נדבר על הפרוייקט שלי אולי. ישלי השנה שתי יחידות בצילום. הפרוייקט שלי הוא על אנשים מקועקעים.

אז בייסיקלי אני צריכה לצאת לשטח ולצלם אנשים. אם בים אז עוד יותר טוב, כי יהיה לי מוטיב חוזר.

רציתי לעשות צילומי סטודיו, אבל לטס פייס איט, אף אחד לא יבוא להצטלם בלי תשלום. ובטח שלא לבצפר שלי

אז אני נאלצת לצאת לשטח ולצאת מהקונכייה שלי ולפנות לאנשים רנדומלים ברחוב. 

אבל לא באמת רנדומלים. בנתים אלה שצילמתי הקסימו אותי.

היו שני בחורים שיצא לי לצלם רק חלק מהקעקועים שלהם, לא רציתי להעיק, אז לא ביקשתי לצלם הכל.

וחבל כי הם היו פשוט כל כך מדהימים

בהצלחה לי.

יוז'ק, כוסאמאשל האבק. הוא חונק אותי