זה היה בערך המצב הכי מוזר שהייתי בו לאחרונה.

הלכתי עכשיו לשיעור פרטי אצל מורה פרטית שהייתי הולכת אליה ביסודי, והפעם האחרונה שראיתי אותה הייתה בכיתה ז'.

כשרק נכנסתי, בהתחלה היא לא זיהתה אותי, ועוד באתי עם משקפיים דקות ובלי איפור!

ואז היא קלטה שזאת אני, לפי הקול שלי היא אומרת. 

מעניין אם הוא באמת דומה למה שהוא היה פעם, אין לי יכולת השוואה חוץ מפגישות נדירות כאלה.

אחר כך, במהלך השיעור, היא אמרה לי שהתעדנתי. שפעם הייתי ישר שולפת ציפורניים, מוכנה לשרוט

תמיד חייבת להגיב, להוסיף הערה.

היא אומרת שהתעדנתי, אני שואלת מה קרה?

איך ארבע שנים שינו אותי כל כך?

היום איחרתי את ההסעה. כמו תרחיש נפלא ורגיל בחיים שלי, ההסעה פשוט חלפה על פני ברגע שירדתי במדרגות.

אז הייתי עוד צעירה ומלאת תקווה. חשבתי שיבואו עוד אוטובוסים אחריו...

מסתבר שלא. 

חזרתי הביתה וראיתי הבורג'ס ()

.

החורף הזה כובש אותי, היום יצאתי החוצה לבושה במיטב מחלפות חורפי, והכל התאים ובחוץ היה ממש קר.

והרגשתי כמו לונדונית מן השורה. (די לקרוא ספרים שמתרחשים באנגליה כבר!)

כן. עשיתי את זה כבר למישהי. והוכחתי אותה על השקר שלה...

איך אני לא מפחדת ליצור מצבים מביכים ולתפוס אנשים על המילה לפעמים, אני אפילו מפליאה את עצמי.

ילדה קטנונית, שולפת ציפורניים.

יוז'ק, באמת התעדנתי?