אני אשתף אתכם עם כמה מהפחדים שלי.

בעצם אני יושבת ובוהה בחלון הזה כבר משמונה עשרים וארבע, ועכשיו שמונה ארבעים.

ארבעים ושלוש.

די אני פשוט יושבת פה ועושה רציונליזציה לכל חרא קטן שאני עושה או רוצה.

כן, לא בא לי לצאת למסע ישראלי. שיילך לעזאזל כל העולם

הבעיה היא שאני כן רוצה להיות שם, בשביל עצמי ובשביל החברות שלי.

אני מפחדת לאכזב, כל כך. ועוד כמה דברים. לעזאזל איתך אטיציפוביה מחורבנת.

לפעמים אני פוחדת שאני כזאת סוציומתית אמיתית שלא באמת אכפת לי מאף אחד ואני עושה מה שטוב לי.

הבנתי שבאמת לא אכפת לי. עכשיו ארבעים ושש.

אני פשוט יותר מידי מפחדת ממה שזה יעשה ליחסים שלנו אם אני לא אצא.

זה לא שבאמת אכפת לי איך יהיה להם.

אני בן אדם רע. רע

עכשיו כבר חמישים ושלוש, חיפשתי תמונה. 

איך אני מזלזלת בעצמי... זה מתחיל פה ונגמר בחומה בסין. 

שימו לב, כי זה הדבר הכי נכון שאמרתי על עצמי כאן בבלוג.

אני מפחדת להיות מחוץ לזון הנוח שלי יותר משלושה ימים. גם שלושה ימים זה המון.

זה הדבר שמוביל אותי בחיים בערך. 

למה הראש שלי חייב להיות מסובך כל כך? כי החיים הם לא. 

הם פשוטים, לעזאזל, מה שאתה רואה זה מה שאתה מקבל. אני ההפך הגמור.

חמישים ותשע. אני יושבת בחדר הזה עכשיו, לא רוצה לארוז, לא רוצה לחשוב על זה שאני אצא.

זה ככה כל פעם. ולכו תסבירו את זה. רגע בחמישים ושלוש בדיוק הסברתי את עצמי.

אני מבינה ולא רוצה להבין את עצמי. 

אני כועסת על עצמי, אני כועסת על החיים האלה. אני כועסת על כל הדפקטים שלי

אני אמורה להתמודד איתם. אני אמורה להסתכל על העתיד ולהגיד איזה כיף שיצאתי

ואני לא רוצה. 

אלוהים כמה אני ואני ואני. 

תשע ושלוש דקות. בהתחשב בעובדה שהבלוג הזה שלי צריך להיות פה די הרבה אני.

וזה עדיין לא מרגיש בסדר. 

אני לא משמיעה את הדעה שלי ולא מספרת שום דבר עליי, כי לפעמים אני לא אוהבת את התשובה.

לא מקבלת את הביקורת או פשוט חושבת שזה לא לעניין ובמקום.

מישהו אמר לי שלפעמים אנשים צריכים להשמיע את הבעיות והרגשות שלהם בלי לקבל הערה או פידבק.

זה לא קורה בשום מקום.

דינג. תשע וחמישה. הארה; נסגרתי בגלל התגובות של האנשים הקרובים אלי.

ואז הפסיכו שלי לא מבינה למה אני לא נותת לעצמי לגיטימציה בשיט. 

ולמה אני כל כך חמורה עם עצמי. 

חתיכת פתיחה לחודש חדש.

יוז'ק, תשע ותשע דקות. איים אאוט