קודם כל, מהו ייחוס:
מסקנות שהצופה מעניק למצב הפנימי של הפועל או של עצמו, על בסיס של התנהגות.
*ייחוס סיבה: חוקרים סבורים שבכל התנהגות יש מידע חברתי המעובד באמצעות תהליכי ייחוס.
תהליכי הייחוס מאפשרים לאדם להסיק מסקנות לגבי הסיבות להתנהגות ולתוצאותיה.
תהליכי יחוס מספקים לנו לרוב שני מניעים מרכזיים:
1. הבנה של העולם החברתי.
2. שליטה בעולם החברתי.
היידר התייחס לתהליכי ייחוס המספקים שני מניעים מרכזיים:
1. המניע להגיע להבנה עקבית וברורה של העולם הסובב.
2. המניע לשלוט בסביבה.
אחד המשאבים לסיפוק של המניעים הללו, הוא היכולת לחזות את ההתנהגות של אנשים.
עולם שמתנהל באופן מקרי וחסר עיקביות, לא ניתן לניבוי, גורם לנו לתחושה של חוסר וודאות וחוסר ביטחון.
בכדי לחזות את ההתנהגות של אחרים, אנחנו צריכים שתהיה לנו תיאורה על התנהגות אנושית.
לפי היידר, כל אדם הוא מעין פסיכולוג נאיבי, כאשר הוא מעצב לעצמו תיאוריות וסיבות להתנהגות של אדם אחר
או של עצמו ואז הוא מגיע למסקנות של סיבה ותוצאה כמו מדען. (מדען תמים)
עיקרון ההשתנות המשותפת של היידר:
ייחוס סיבה ותוצאה לשתי סיבות המשתנות בהתאמה, הוא למעשה עיקרון ההשתנות המשותפת.
כלומר; בכל פער שמתרחש X מתרחש גם Y.
כאשר איקס לא מתרחש גם וויי לך מתרחש. אם איקס מתרחש לפני וויי, תופשים אותו כסיבה ואת וויי כתוצאה.
קיומה של השתנות משותפת לא בהכרח מצביע על סיבתיות. רוב האנשים אינם מודעים לדבר
והם נוטים לייחס סיבתיות לכל תופעה של השתנות משותפת.
*לפי היידר סיבתיות מתחלקת לשניים:
1. פנימית: סיבה הקשורה למעשיו ותכונותיו של האדם. (כישורים ומאמצים)
2. חיצונית: סיבה הקשורה לגורמים שמחוץ לפרט, לדוגמה אנשים אחרים, מזל...
זיהוי הסיבתיות מקנה לנו את היכולת לשלוט ולחזות את העתיד.
הבנת?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
יוז'ק