הכל התחיל בשעה שבע וחצי. כשהאריס התקשרה ושאלה מה עם התיקונים של פרק ג'.

שמסתבר שלא סיימנו...

התחלתי לחפש במרץ את העבודה המדוברת, נזכרת שכתבנו עליה בכיתה המון תיקונים.

מחפשת בתיק, על הריצפה, בארון (כן זה יכול להיות גם שם), בארונית ובמגירות, אבל... כלום.

בשלב הזה כבר התחלתי להילחץ.

ואז בחרדת האימים הנוראה והענקית שנקראת אמא, נזכרתי שאתמול סידרנו לי את החדר.

אני נזכרת שאתמול ראיתי את התיקונים הישנים של פרק ג' וזרקתי אותם למיחזור הנייר.

יכול להיות...? 

יכול להיות שזרקתי את התיקונים החדשים במקום את הישנים?!

בחרדת קודש המשכתי לחפש, עד שמצאתי בארונית את... התיקונים הישנים.

אני לא מאמינה שזה קורה לי. האריס ממש תכעס שאיבדתי את זה, היו שם דברים חשובים!

התחלתי להיכנס ללחץ הכי משעשע שהייתם רואים בחייכם. 

כלומר הייתם ממש יכולים לשבת עם פופקורן ולחייך מול הלחץ שלי.

חיכיתי עד שאחותי (שזרקה את המיחזור לפני חצי שעה) תגיע הביתה ותגיד לאיזה פח היא זרקה.

ברגע שהיא אמרה אני ואמא יצאנו החוצה נחושות ומצויידות ב... מעיל.

בדרך הספקתי לבעוט בחילזון בטעות ולפני שידענו מה קורה שמעתי קול פיצוח שחדר לאוזניות שלי, מהרגל של אמא.

דקת דומייה לחילזון השמנמן שלא למד לא להסתובב על השביל שלנו ב'קיץ'.

.

בכל מקרה הגענו לפח הענק של המיחזור, אני לחוצה אעש, מקפצצת ברחבי השביל, עולה על הכביש הראשיכדי לנסות לראות אם אני יכולה להכניס את היד שלי עד לניירות שבתוך המכל... אני לא.

ניסינו לפתוח את הדלת הזזה הזאת של המכל, אבל זה היה תקוע בריצפה כמו שאמא לא ראתה.

לוגיקה פשוטה.

מרימים את הייצור ששוקל טון באוויר ואז ארבל המופלאה צריכה לפתוח את הדלת אל עבר העבודה.

בלי לכרות את היד בדרך וכל השטויות האחרות...

לכן קראנו לאבא! המושיע שלי

שבכוחות משותפים שלו ושל העידוד של אמא שלי (-____-) הצלחנו להפוך את המכל ולשפוך את כל הניירות על הכביש.

יאיי ונדליזם!!

אחרי הרבה מאמצים, צעקות ושירים, מצידי, הצלחתי לקבל בחזרה את העבודה הארורה!

וככה זה נראה -

תאמינו או לא, זה היה כבד.

ומשוגע