אני מרגישה כמו ילדה שנקלעה לגירושים רעים.

כל כך דאגתי לכם, ניסיתי לגשר, ניסיתי לפתוח את כל הדלתות

ואז מאוחר מידי שמתי לב שנשארתי בלי מגנים.

חשופה לכל מה שקורה ביניכם, האש הופנתה אלי.

אני לא מאשימה. נראה לי.

זאת הייתה אשמתי, שלא לקחתי צעד אחורה כשהייתי צריכה.

בכי אמיתי עם יללות והכל, לא היה לי מאז שהייתי בכיתה ו'. 

וגם אז זה היה כי כעסתי. 

איך הגעתי למצב כזה שנתתי לחומות שלי ליפול? 

איך הגעתי למצב שבו אני בוכה באמת? פעמיים

אני לא באמת יודעת.

זאת תוצאה של תקופה, של התפתחות, שינוי וכדורים.

אני אוהבת אתכם יותר מידי שמוקים שכמותכם.

יוז'ק.