יושבת בגן שעשועים בנס ציונה, ביום הולדת של תינוק בן שנה. בן דוד.

מחר יש מתכונת בלשון.

חושבת על הא ועל דא, ועל כמה ממתקים טחנתי. הוא אומר שאני תכף נעלמת... זה לא ממש נכון.

עוד קצת ואני זורקת את עצמי מצוק. 

סתם, לא אני לא. זה סתם יום עקום. 

יש לי סיבה לקום בבוקר, דברים לחכות אליהם. אתם יודעים, אור בקצה המנהרה וכו.

פאק.. אני יושבת על הנדנדה המסתובבת הכי גרועה בעולם ואחותי דפקה לי סיבוב. ישלי בחילה.

טוב העולם התיישר. 

יש כאן ילדה קטנה שהתחתונים שלה מידלדלים לה מהקצה של המכנס.

יש פה שאריות של פיניאטה מפוצצת ובלונים צבעוניים.

אין לי פואנטה.

בהצלחה לי מחר במתכונת בלשון. ובשאר החיים.

אני כמעט סופי.

*i see drugs at the end of the tunnel* 

יוז׳ק