פותחת את הדלת, חוטפת את המפתחות מהשולחן בכניסה, שמה משקפי שמש ויוצאת.

הרחוב שקט, ויש אווירה של כמעט. כמעט נגמר השבוע, כמעט הגיע הסופ"ש.

עוצרת בסופר הקטן שליד התחנה וקונה ווינסטון כחול. 

מדליקה אחת. מחכה שהאוטובוס יגיע.

מסתובבת בתחנה במעגלים, אף פעם לא אהבתי לשבת על ספסלים.

העדפתי את הריצפה, או לעמוד בכלל.

הסיגריה נגמרה, האוטובוס הגיע.

"לנתניה" אני אומרת, משלמת ונכנסת. 

הולכת אחורה, למקום הקבוע שלי ושלה. 

תוחבת את האוזניות באוזניים ועוצמת עיניים.

השבוע האחרון חולף לי בראש. כל כך הרבה דברים חדשים, כל כך הרבה דברים ישנים שחוזרים על עצמם.

יש משהו מרגיע בשגרה, לקום כל בוקר עם השעון המעורר, לאכול, לקחת כדור ולצאת.

אבל אני לא אדם של שגרה. אני אוהבת חוויות חדשות, ואדרנלין. 

המוכר אומנם זה הביטחון שלי, אבל עם אחרים אני יכולה לגלות את העולם.

האוטובוס הגיע לתחנה האחרונה. אני יוצאת מהמרכזית ומתחילה לצעוד לכיוון מערב.

הדבר הכי בטוח, שם אני לא יכולה ללכת לאיבוד. את הים אני תמיד אמצא.

אני יורדת במדרגות, חולצת את הסנדלים, מכניסה את הרגליים לחול הרך.

השמש כבר גבוהה בשמיים, חם ויש רוח נעימה. אני מוצאת לי פינה מוצלת ומתיישבת.

מדליקה עוד סיגריה. שואפת, לאט. נושפת, לאט. 

אני אוהבת להסתכל על המים, כמעט כמו פירומנית, רק שאני גם מפחדת מהמים.

הרוח מכבה לי את הסיגריה. אין לי רצון להדליק אותה מחדש.

פתאום באה לי הרגשה של אומץ. פתאום אני רוצה להתמודד עם הפחד שלי.

רגליי כאילו קמות מעצמן, צעד צעד ואני מתקרבת לסף המים.

בהתחלה רק כפות הרגליים, ואז כל הרגליים... הבטן, הכתפיים, צוואר...

ועכשיו החלק שתמיד מפחיד אותי, אבל בלי היסוס אני נכנסת.

כל הגוף במים, ואני נעלמת בכחול הגדול.