בפעם הראשונה שראיתי אותך, הגעת אליי מהמנהרה.

כולך צועק beach boy וחתיכיות.

מהתחנה טיילנו בים, חיפשנו מים.

מהים נסענו לאזור שבו אתה גר.

באוטובוס עמדנו אחד ליד השני. אני מתה לגעת בך.

רק מלעמוד לידך אני משתגעת.

והאוטובוס מתנדנד, וזז ללא הפסקה. ואני מתקרבת, כאילו זו לא אשמתי.

והידיים שלנו נוגעות לא נוגעות אחת בשנייה כששנינו מחזיקים בעמוד של האוטובוס.

כן, עשיתי את זה בכוונה.

ואז ירדנו מהאוטובוס והתחלנו ללכת. בשקיעה ישבנו שם על הבטון.

בשלב מסויים התחיל להתקרר, ואני בצחוק אמרתי שנחמם אחד את השני וחיבקתי אותך. ואז עזבתי כי... מבוכה.

אבל זה הרגיש כמו לקרוע את היד שלי.

אז התיישבתי עליך וזהו.

ואז נישקת אותי.

ולא ידעתי מה לעשות. אבל בפנים כל כך התרגשתי.

הוא רוצה אותי גם!

וגם ההליקסים שלך נתקעו בשיער שלי כשישבנו ככה.

אנחנו עדיין יושבים ככה.

העגילים שלך עדיין מסתבכים לי בשיער.

המשכנו ללכת. עכשיו כמעט הגענו לדירה.

עברנו ליד שלט מעבר חצייה. ואתה אומר לי- את רואה, השלט הזה מסמל חוק שאומר שצריך להחזיק ידיים.

ואז החזקת את היד הקטנה שלי בכף היד הגדולה והחמה שלך, והרגשתי כל כך טוב.

הגענו לדירה הקטנה שלך, השותף לא היה שם כמובן. העפת אותו ובחוכמה.

התיישבנו על המיטה, לא על מצעי הארי פוטר כמו שהבטחת לי.

שלפת את היין האדום והמתוק שהשותף שלך קנה. אחרי שתי כוסות אמרתי לך שזה נורא. אף בחורה בעלת טעם טוב לא תאהב את היין הזה. העיקר את העבודה הוא עשה. הראש שלי היה קליל והכל היה מתוק ומרחף.

אתה לקחת את הגיטרה והתחלת לנגן לי. כל כך היה קשה לא לגעת בך אז.

בשיא ה(לא) ביישנות, שאלתי אותך, "נתן, נכון חם לך?"

ואתה, מופתע ושמח התחלת לפתוח את הכפתורים של החולצה שלך.

אחר כך, כשנשענו על המיטה הגבוהה, השמלה שלי עלתה למעלה.

אני, שלבשתי חוטיני אדום כמו ילדה טובה, ביקשתי ממך להוריד אותה למטה, שתכסה אותי.

למרות שבכלל בפנים אני מתה שתוריד אותי ותיגע בי.

עכשיו... אני לא זוכרת מה היה ההמשך.

אני זוכרת רק שנרדמנו מחובקים, והיה לי חם ונעים.

את הבוקר אני כבר זוכרת טוב יותר.

קמתי והתקלחנו ביחד. ואתה, פשוט החלקת את הזין שלך פנימה, והכל רטוב וחלק.

ואני קופצת מהבהלה, מהחדירה הפתאומית. אחרי הכל, בכזה גודל עוד לא נתקלתי.

אחר כך התלבשנו, והכנת לי פנקייקים וקפה.

אתה לא רעב משום מה, אז אני אכלתי את הרוב. את הלא שרופים בעיקר.

בשלב מסויים נגמר לנו הזמן, אתה היית צריך ללכת ללמוד, ואני הביתה.

ליווית אותי, אני בכלל לא זוכרת אם עד הרכבת או רק עד האוטובוס.

אבל אני זוכרת את החרדה הנוראית שקיבלתי פתאום באמצע תחנת הרכבת.

כשחיכיתי לרכבת שתבוא ותיקח אותי רחוק ממך.

הרגשתי כאילו חלק ממני נשאר אצלך, וזה היה כל כך מוחשי שהתיישבתי על הריצפה ונשמתי מהר.

ואתה, אתה זוכר את זה? אתה קיבלת התקף חרדה בטכניון.

והרגשתי אז כאילו לא היינו צריכים להיפרד פשוט.

מאז, לאט לאט אני מתרגלת לפרידות האלה ממך.

כבר אין התקפי חרדה.

אבל אני נצמדת אליך ברגעים האחרונים, כאילו דורשת את שלי... רק עוד קצת.

ובכל פעם שאני רואה אותך מחדש, אני מחייכת חיוך מאוזן לאוזן.

מתרגשת ושמחה, מתה להסתער עליך כמו בפעם הראשונה. רק שאתה ביישן, ואף פעם כמעט לא מנשק אותי בפומבי, מה שקצת מוריד מהכיף.

אבל אחר כך אני מקבלת את הכל בבית. אז אני לא מתלוננת.

אני לא יודעת איך לסיים את זה. אז אני פשוט אסיים.

ארבלי.