יש דבר אחד שהם שוכחים לספר לך כשאתה מחליט לקחת כדורים, שחוץ מלהקטין את החרדות וללהילחם בדיכאון,

הכדורים עושים עוד משהו. הם מכניסים אותך למין מצב מבורך כזה של אדישות קטנה. 

האדישות הזאת עוזרת לך לקחת את כל הרגשות שבאים לך יותר בקלות.

ממש כאילו הכדור מרדים את הפרצים העזים של הרגשות.

עכשיו, אני לקחתי ציפרלקס במשך שנתיים. זה היה מדהים והרגשתי נפלא ואני במצב מצויין עכשיו. מה זה מצויין אדיר. 

אבל ברגע שכל הלפט אוברז של הכדורים יוצאים לך מהמערכת מתחילה התמודדות חדשה. 

פתאום, אחרי שנתיים של התמודדות מדהימה עם כאבים רגשיים וקשיים, כאבים שהיו תחת שליטה, אני מרגישה הכל בעוצמה חדשה ומטורפת.

פתאום הכל בא חזק יותר! ואתה לא מצפה לזה. אתה מרגיש חסר עונים מול הרגשות שלך.

אני מרגישה כמו ילדה כי הרגשות שלי מצליחים לקחת ממני את השליטה. דבר שלא קרה לי שנתיים.

פתאום נזכרתי שלפני שהתחלתי לקחת את הכדורים הייתי בנאדם עם פתיל קצר. מי זוכר את זה בכלל? אחרי שנתיים של אדישות במחבוא של סבלנות.

וזה קשה. זה כל כך קשה להרגיש כל כך חסר עונים מול העוצמות הפתאומיות של הרגשות שלך.

בקיצור, מבחינה רגשית כרגע, אני על הפנים. שזה עומד בניגוד מוחלט לעשייה והפרודקטיביות הרבה שלי.

אני עושה הכל ובבת אחת כי ככה אני. או הכל או כלום. 

אני מוצאת את עצמי מתוסכלת תוך שניות בגלל אמא שלי, ואני מתחילה לצעוק ולהתנהג כמו ילדה קטנה.

אני ממהרת לצאת ואין מה לאכול בבית כי אל עשו קניות, ובדיוק התחלתי לאכול בריא, אז קורנפלקס שפעם היה הדיפולט שלי, כבר לא בא בחשבון,ואני מוצאת את עצמי רוצה לבכות! בגלל שאין לי מה לקחת לאכול לדרך! 

אני מוצאת את עצמי כועסת ונעלבת בגלל חבר שלי. שאני צריכה אותו יותר והוא בכלל לא קשוב לי. 

אני בוכה ביציאה מהפגישה עם הפסיכולוגית, באוטו של אמא על החוסר שליטה שלי ברגשות שלי. על כמה שהם באים בהפתעה ובעוצמה כזו.

והתקופה הזאת קצת לא קלה לי. הגן ( של ילדים אוטיסטים) שבו אני עושה שירות לאומי קשה ומעייף בשבועות האחרונים, 

אני נלחצת ומתבלבלת בקשר לכל העתיד האקדמי שלי, (לוגיסטיקה תמיד גרמה לחרדות שלי להתפרץ), ואז גם בין כל הלחץ הזה והקושי,

יש את הויסות הרגשי הדפוק שלי. פתאום אין כדורים שייווסתו את העוצמות רגש שלי. פתאום אני מקבלת את כל העוצמה וצריכה לווסת את עצמי לבד.

את הרגש שלי, ואת התגובה שלי. ואני מרגישה כאילו ממש שכחתי איך. או שמעולם לא ידעתי, ובגלל זה לקחתי כדורים.

וויסות עצמי זה דבר כל כך חשוב להתמודדות יומיומית. זה משהו שאנחנו מנסים ללמד את הילדים בגן, אני חווה את זה איתם יום יום. 

אני רואה אותם מתפרצים על דברים קטנים כאילו זה סוף העולם. ואני אומרת להם ולעצמי את זה בכל התפרצות רגשית. זה לא סוף העולם!

הדבר הזה שאתם מרגישים עכשיו חולף, גם אם הו אנראה עכשיו כמו הדבר הכי חשוב בעולם. וצריך להגיב אליו בהתאם.

אני צריכה להרים את עצמי מהשלולית הרגשית הזו שבה אני נמצאת ולהתחיל לבנות את הוויסות הרגשי שלי. 

כי אני אחרת מלפני שנתיים. אחרת בתכלית. הבסיס שלי, האסנס שלי, הכל שונה. אני חזקה, אני שואפת גבוה, אני כל הזמן דוחפת את עצמי לעשיה ופרודקטיביות. אני מסתכלת על העולם בצורה שונה. אני תופסת את עצמי ואנשים בצורה שונה. אני מרגישה חכמה יותר. אני מרגישה בוגרת יותר.

מי היה מאמין ששנתיים עושות כאלה הבדל? הרי בסך הכל שנתיים... כמו שחשבתי שנה שעברה. אבל לא, שנתיים יכולות להפוך את כל העולם שלך 13 פעמים.

וזה מה שקרה לי. 

אבל בסופו של יום, fuck everything.

listen to Jambi

ואם כבר אז גם momma sed כי,

its just a broken heart son, this pain too shall pass away

כי המשפט הזה, מכאיב לי ומביא לי כח ענק באותו זמן.