תמיד אחרי ריבים יש בי את הצורך הממש בלתי נשלט הזה לדעת שהכל בסדר.
עכשיו, אנחנו אחרי ריב, אמנם הסדרנו עניינים, אבל לרגשות לוקח יותר זמן לחזור לנורמה.
ואני, לנצח ילדת חרדות הנטישה, חייבת חייבת לדעת עכשיו שהכל בסדר ואתה עדיין אוהב.
אבל כנראה שאין לך מצב רוח להגיד שאתה אוהב, ובטח שלא לעודד אותי,
כי לריב יש שני צדדים, ושניהם יוצאים רגישים ועייפים.
אני לא אוהבת להיות הדביקי הזאת, שלא נותת לך לנשום, ואומרת המון שהיא אוהבת, וחייבת לוודא שהכל בסדר תמיד...
כי לפעמים זה ממש בסדר להיות לא בסדר.
אלה רק החרדות נטישה... שלא נותנות לי, לך, מנוח.
כנראה שיש איזהשהו צורך בלקיחת מרחב אחרי ריב, קצת אוויר לנשימה ורגיעה.
הרבה פעמים אני לא רואה בי את הצורך בכלל להתרחק ולהיות קצת לבד, אני רק רוצה להיות איתו.
לפעמים לפעמים, אחרי שאנחנו נפרדים ואני חוזרת הביתה, אני אומרת לעצמי תכלס יכולתי לחזור אתמול,
אבל החרדות נטישה האלה... גורמות לי לא לרצות ללכת אף פעם.
גם כשהוא מושלם,
וגם כשהוא פחות.
הרבה פחות.
אבל הוא שלי* ואני אוהבת כל כך.
* זמנית באופן מושאל, אין לי באמת שום אחזקה עליו, כח, או בעלות. הוא שלי מרצונו הטוב ואהבה ויכול לקום וללכת כשיחפוץ בכך.
ואז אנשים מתפלאים למה אני מרגישה את מה שאני מרגישה....
חייבת ללמוד לשחרר.
זה בסדר לומר פחות אני אוהבת, וזה בסדר לא תמיד לשמוע ממנו את התשובה,
כי את האהבה אני מרגישה.
אני חייבת ללמוד לשחרר לטובתי, ולטובת הקשר.
להרגיש מצוקה על המחשבה שלו עוזב זה לא בריא.
אני נידית מידי, ודביקה, וזה יוצר תחושת ריחוק אצלו, כמובן. ככה גם אני הייתי מרגישה אם זה היה ההפך.
בגרות, עצמאות, אמונה בעצמי וביכולות שלי ובאמת לפעול על פי הרצונות שלי, לא רק יהפכו את הקשר שלי לחזק וטוב יותר,
אלא יהפכו אותי כבן אדם, לטובה יותר.
מספיק להיות הבחורה שיושבת בצד תמיד.
להתחיל להאמין ולפעול.